מאגר סיפורי מורשת

סבתי, אשר שמה כיום הוא אפרת גולן, נקראה בנעוריה פרומה אנגלנדר על שם אמו של אביה – סבתה זיכרונה לברכה. בהגיעה לגיל 18 עברתה את שמה לאפרת בהמלצת מחנכיה. היא נולדה בגרמניה בעיר "באד רייכנהל", בתאריך 15/05/49. היום היא נושקת לגיל 73 וכך היא מספרת:

"נולדתי במחנה עקורים של יהודים "באד רייכנהל" שבגרמניה. זה היה מחנה של יהודים שניצלו ממלחמת העולם השנייה לפני עלייתם לארץ ישראל. הוריי היו ניצולי שואה שברחו מפולין והגיעו למחנה עקורים זה. החיים במחנה העקורים היו חיי צפיפות והמזון היה דל. כך אימי, נחמה אנגלנדר, סבתא רבתא שלך ז"ל, סיפרה לי. הניצולים במחנה העקורים היו צריכים לנהל את המחנה בכוחות עצמם, כלומר בדרך שבה כל אחד יתרום את חלקו.

אימי הייתה תופרת במקצועה ותפרה בגדים לעקורי המחנה ובתמורה לכך קיבלה מצרכי מזון. אבי, שמואל אנגלנדר זיכרונו לברכה, שהוא סבא רבא שלך, עסק בעלייה לארץ ישראל מתוך המחנה במחתרת. הג'וינט – ארגון יהודי הומניטארי, סייע והקצה כספים לארגון העלייה המחתרתית.

הוריי, לפני הגעתם למחנה זה, חוו את השואה על בשרם כאשר באו להודיע להם שעליהם לעזוב את כל רכושם ולברוח שכן הגרמנים עומדים להפגיז ולהרוס את עיירות היהודים בפולין. ביום הבריחה נלקח אביה של אימי ז"ל, אשר נקרא בשם גרשון כץ, לחפירת בורות יחד עם יהודים רבים נוספים ולבסוף נורה לתוך אותו הבור שחפר.

המשפחה של סבתי ז"ל, יחד עם ארבעת ילדיה ברחו מהעיירה "סוורש" ליערות. גם אבי ברח ליערות לבדו וכל משפחתו נשארה בעיירה "ינוב פודלסקי" – הוריו וארבע אחיותיו. לאביו הייתה חווה עם סוסים והיה חבל לו לנטוש אותם. לימים נודע לאבי שגם אחיו הקטן ביותר יוסף אנגלנדר ברח והם נפגשו באורח מקרי בתל אביב. כל שאר בני משפחתו נספו."

ביקשתי מסבתי אפרת שתספר לי על תקופת ילדותה וכך היא מספרת:

"בתקופת ילדותי עברנו נדודים רבים. מאוהל בפרדס חנה למעברה שבקריית אליהו ומשם לדירה קטנטונת של חדר וחצי בקריית ביאליק ברחוב ההגנה. הייתי אז בת 4. לא היו מעונות יום לפעוטות, בילינו בחצר הבית ובשכונה. הכל היה מוצף בחולות ולא היו מתקנים למשחק. שיחקנו בעיקר עם החול והאבנים. בגיל 5 הלכתי לגן חובה כאשר לא ידעתי אפילו מילה אחת בעברית רק יידיש. למזלי הגננת ידעה את השפה והייתה מתרגמת את הוראותיה גם ביידיש. לא הייתי היחידה במצב זה. כעבור כמה חודשים שלטתי יפה בשפה העברית.

לא היו חוגים בגילי כמו שיש היום, אז שיחקנו הרבה במשחקים כמו חבל, קלאס, חמש אבנים, תופסת ומחבואים. בגילאי 6-7 למדתי כיתות א-ב בבית הספר "גאולים", הייתי תלמידה שקדנית. היה לי מאוד חשוב להצליח. בגילאי 8-11 למדתי בבית הספר "מגינים" בקריית חיים בעקבות זאת שעברנו דירה מקריית ביאליק לקריית שמואל. בגילאים אלה גיליתי כישרונות ספורטיביים.

הצטיינתי בתרגילי אתלטיקה, טבעות, ארגז, מזרון וקורה. השתתפתי בתחרות יום ספורט שנערך בבית הספר וזכיתי במקום הראשון. הפרס היה אימון חינם בחוג לאתלטיקה שהיה יקר מאוד והוריי לא יכלו לממן. באותה תקופה הייתי בתנועת הנוער "השומר הצעיר", פעילות שהתבטאה בפעולות שטח על חוף שפת הים, הדלקת מדורות ומשחקי סימני דרך. זה היה משחק אתגרי. התפצלנו לשתי קבוצות. קבוצה אחת יצאה לדרך והשאירה סימני דרך באמצעות הנחת פתקאות משימה. הקבוצה השנייה הייתה צריכה להגיע ולפגוש את הקבוצה הראשונה, שיצאה לדרך קודם לכן, בעזרת הוראות סימני הדרך.

בהפסקות בבית הספר שיחקנו מחניים בכדור. בגיל 12-14 עברנו לדירה מרווחת יותר בת שלושה חדרים ולמדתי בבית ספר הדתי "מוריה" כי אבי רצה שאקבל חינוך דתי. אהבתי את ההווי המסורתי. כל שישי ושבת היינו חברותיי ואנוכי הולכות לבית הכנסת לנוער. התפללנו בצוותא, רוב התפילה הייתה מלווה בשירה ובימי חגים היינו מתאספים וחוגגים יחדיו. האווירה הייתה תמיד חגיגית ומלאה בהשראה חיובית. "

ישבתי דרוך למשמע סיפוריה. ביקשתי ממנה אם היא יכולה לתאר כיצד עלו לארץ ועל קשיי ההסתגלות וכך היא מספרת:

"עליתי לארץ בהיותי בת 3 חודשים במטוס מגרמניה. באמצע הנסיעה המטוס איבד את שליטתו והטייס ביקש מכל הנוכחים לשמור על קור רוח שכן יעשה מאמצים להתאפס. אימי ז"ל סיפרה לי שמרוב פחד היא התעלפה ונשמטתי מידיה והתגלגלתי על רצפת המטוס כמו כדור, הייתה מהומה ובהלה וכל הנוסעים ראו את המוות קרב. דיילת שנכחה במקום גילתה תושייה ותפסה אותי בזרועותיה. לא הוצאתי הגה כי כנראה שהייתי בעילפון מחוסרת הכרה, לבסוף הטייס הצליח לאזן את המטוס והנוסעים נשמו לרווחה.

אימי חשה ברע והקיאה רוב הזמן. בנחיתת המטוס עוד בטרם הנוסעים ירדו, בכבש המטוס, הגיעו רופא ואחות ונלקחתי לבית תינוקות סמוך לבדיקה אם נגרם לי נזק כלשהו. התברר בחלוף הימים שבדרך נס לא ארע לי דבר.

חבלי ההסתגלות בארץ היו קשים. הוריי קיבלו אוהל בפרדס חנה והשהייה בו עם שני ילדים קטנים הייתה קשה מנשוא. הוריי ביקשו העברה והועברו למעברה בקריית אליהו. לא היו מים בצריף והיה צריך ללכת כל יום לברז משותף של המעברה ולמלא דליים של מים וגם זה היה קצוב. גם חשמל לא היה והשתמשו לתאורה בעששיות ולבישול השתמשו בפתילייה.

בחורף דלפו גשמים לתוך הצריף והיינו הולכים עם מעילי ניילון. אחי גרשון ז"ל חלה בדיפטריה ואנוכי נשארתי בבית תינוקות. לאחר מכן, אבי קיבל עבודה בתפקיד של שומר בתחנת הכוח "נהריים". תחנת הכוח הראשונה לייצור חשמל בגבול שבבקעת הירדן שנמצאת בנקודה הגובלת בין ישראל ובין ממלכת ירדן שכיום כבר לא בשליטתנו. עברנו לגור בקריית ביאליק בדירה בת חדר וחצי. לא היו חלונות ולא תריסים ואפילו לא דלת כניסה. היינו ישנים עם שמיכות תלויות בפתחים, עד שאט אט הורכבו חלונות ודלת כניסה. למרות כל זאת היה ביטחון רב ולא היה חשש לפריצות או  גניבות. השכנים עזרו אחד לשני, זו הייתה תקופת צנע קשה – היו קונים מזון בתלושים מוקצבים לכל משפחה.

אבי ניסה לשפר את המצב הכלכלי ודיווש באופניו של שכנו לכפר ביאליק. שם פגש בחקלאי רחמן שנתן לאבי שתי תרנגולות אחת שמטילה ביצים והשנייה שמטילה אפרוחים ונתן לאבי הוראות כיצד לבנות את הלול וצייד אותו במספוא. כך אבי הקים לול והחל למכור ביצים לשכניו תמורת קבלת מוצרים אחרים. כך כל שכן היה מגדל גידולים מזן אחר והיו מתחלפים ביניהם. אצלנו בחלקת הגינה הקטנה היו עצי רימון וגויאבות. היינו אוכלים ישר מן העץ. בכל בוקר הייתי רצה ללול לקחתי ביצה ואימי חוררה בו חור עם מחט ושתיתי את תוכן הביצה בלי לבשל. השכונה הייתה כמו קומונה משפחתית אחת גדולה. כל הדלתות היו פתוחות."

בעודי מתפעם מהעזרה ההדדית הכנה והשלווה של שכונתה של סבתי ומתפעל מהמהמורות והקשיים שנקרו בדרכם והיכולת להתגבר במציאת פתרונות מקוריים משל עצמם, אני מתמלא סקרנות לדעת עוד פרטים על תקופתה בבית הספר, על אופי הלימודים ואופי התלמידים וכך היא מספרת:

"כפי שציינתי עברתי הרבה בתי ספר עקב העתקת מגורים. אבל כאשר תלמיד חדש היה מגיע לכיתה הוא היה מציג את עצמו לפני הכיתה ומספר על עצמו ותחביביו. ההתאקלמות בכל בתי הספר שהייתי הייתה בקבלת פנים נעימה. בעיקר אהבתי את ערבי הכיתה בערבי שישי ומוצ"ש שבהם היינו מתאספים סביב איזו כיכר ורוקדים במעגל. היות ולא היו טלוויזיות ופלאפונים כמו היום, בילינו הרבה עם חברים וביקרנו זה את זה, הייתה אינטראקציה חברתית ממשית, לא היה פייסבוק ולא חרמות ושיימינג כמו שיש היום."

בעוד אני יושב מולה ומהרהר איך הכל השתנה אני תמה האם היא האמינה שיחול שינוי כה מהותי בין חייה בבית הספר להווי שאני חי בו היום. לנוכח זה כמהתי לדעת איך עברה עליה תקופת הבגרות בהיותה בבית הספר בתיכון וכך היא מספרת:

"בתקופת הבגרות בתיכון כיתות ט-י"ב למדתי בבית ספר תיכון דתי לבנות "עירוני ו" במגמה הפדגוגית. רציתי להיות מורה, אבל לימים זה לא התממש. בתור חניכת המגמה היה עליי לתת פעמיים בשבוע 3 שעות חונכות במוסד ליתומים. היה עליי להכין איתם שיעורים ולקדמם בלימודים. אלו היו ילדים עם קשיי למידה. אני זוכרת כיצד אותם ילדים, שישה במספר, עומדים בשער ומצפים לבואי. הייתי מתקבלת בחיבוקים, היו אלה תלמידי כיתה ג. הם התקדמו יפה בלימודים וזה גרם לי סיפוק. כיצד היו צמאים לדבריי, לליטוף, למחמאות. פעמים רבות נשארתי מעבר לשעות החובה. אני זוכרת את האור והשמחה בעיניהם כאשר הגעתי ואת העצב בפניהם בעזיבתי. חוויה בלתי נשכחת.

אני נזכרת בעוד חוויה שעברתי בבגרותי וזה התרחש בכיתה י"ב בתקופת הבגרויות. עת פרצה מלחמת ששת הימים. ההחלטה של משרד החינוך הייתה לקיים את המבחנים במועדם ולהמשיך בשגרת החיים. היה קשה להתרכז עקב האזעקות התכופות והלמידה לאור הנר. האווירה מסביב הייתה מתוחה. אך לא הייתה ברירה הייתי חייבת להתכונן ויהי מה.

באותו יום היה מבחן בתנ"ך, בית ספרי שכן בדרך לנווה שאנן ואני גרתי בקריית אליעזר. לא היו אוטובוסים היות וכולם היו מגויסים. אני וחברתי לכיתה נאלצנו ללכת ברגל עד לבית הספר. הלכנו שלוש שעות כשעל צווארינו תליון עם שם פרטי ומשפחה וכתובת כדי שיוכלו לאתר את שייכותנו במידה ויקרה לנו משהו בדרך, הלכנו בצעדים מהירים יד ביד. היו שתי אזעקות באמצע הדרך. התחבאנו מאחורי איזה מבנה הכי קרוב שמצאנו. דפיקות הלב היו מואצות. פחדנו. ביקשנו מאלוהים שנגיע בשלום ואכן הגענו. המבחן נערך במקלט, המתח היה רב. רובם באו ברגל, עייפים ותשושים. חילקו לנו מים ושוקולד לרענון. לא הייתה ברירה אלא להמשיך, בדרך חזרה שוב עברנו את אותה חוויה שהייתה מלווה בפחד וביראה, יד ביד בנות 18. לימים, נראה לי שחוויה זו נטעה בתוכי ביטחון רב וכושר להתגבר על מכשולים ומשוכות. לדעת להתמודד עם מצבים חריגים ותמיד לקוות במובן החיובי."

ישבתי מרותק לסיפוריה. אכן סבתי בעלת תושייה. הבטתי בפניה בהערצה ורציתי לבסוף לשמוע ממנה כיצד הכירה את סבי. ועל בנה שהוא אבי, על ילדותו ושושלת משפחתי וכך היא מספרת:

"את סבך אהרון יעקב גולן, פגשתי ברחוב בדרך חזרה לביתי. סבא ביקש לדעת כיצד מגיעים לקופת חולים "לין". הסברתי לו, והיות וזו הייתה גם דרכי נפתחה שיחה על דא ועל הא. לימים התראינו במשך כמה חודשים והחלטנו להינשא. נישאנו במלון "כרמלייה" שברחוב הרצליה בחיפה. אולם קטן. חדר אוכל של המלון, החתונה הייתה משפחתית, לא היה תקליטן כמו של היום אלא דודי הביא פטיפון והשמיעו מוזיקה חסידית.

החוויה הבלתי נשכחת הייתה בהיוולדו של אביך דניאל גולן תינוק קסום ויפהפה. בילדותו גיליתי שיש ביכולתו לדקלם שירים ממש ארוכים בעל פה. תלמיד מצטיין בכל השנים ובן מסור וקשוב. בהיותו בן שלוש נולד אחיו רונן גולן, והם תמיד שיחקו יחד. הייתה ביניהם אחוות אחים. אביך למד רפואה במסלול העתודה אקדמית של צה"ל ושירת בחיל הים. לימים הכיר את אימך שירלי והם נישאו.

חוויה מרגשת ליוותה אותי בעת שנכדיי נולדו. שרון, תומר, יונתן וליהי. זו שמחה שאין לה גבולות. אני מאחלת לך גם נכדי היקר תומר. שיהיו לך חיים מאושרים ותזכה להגשים את חלומותיך ובעיקר לא לומר אף פעם נואש. לנסות תמיד להתגבר ולחפש פתרונות."

לבסוף הודיתי לסבתי על שהקדישה מזמנה וריתקה אותי בסיפוריה.

הקישור לסרטון בו סבתא שלי מספרת על חייה

הזוית האישית

הנכד תומר: חוויתי בכתיבת עבודת השורשים הייתה מעניינת, נהניתי לשמוע את סיפורה של סבתי וסבתי נהנתה לספר לי את סיפורה. אני והיא למדנו המון אחד על השני.