מאגר סיפורי מורשת

שלום קוראים לי מיכל ליאון. נולדתי בשנת 1946 בכפר בלום ליהודה ועליזה סטרימלינג. הוריי עלו לארץ כחלוצים בשנת 1939 ממניאפוליס שבארה"ב.

עד גיל 4 וחצי גרתי בכפר בלום ואז טסתי לחצי שנה למניאפוליס עם אימא שלי ואחי, כדי למכור שם את הבית של סבא וסבתא שלי בשביל שיהיה לנו כסף לקנות בית בארץ. בגיל 5 חזרתי לארץ וגרתי בבית חרות. היינו בבית שני אחים, אני ושאול שגדול ממני ב חמש שנים. שאולי היה אח נהדר, הוא כל הזמן עזר לי ואף פעם לא רב איתי.

שאולי עזר עם תרנגולי ההודו שהיו כבדים מאוד ואני אספתי כל יום ביצים מהלול, ניקיתי אותם ושמתי בתאים. ולאחר מכן אבי מכר אותם לתנובה. בית חרות היה מושב שיתופי עם שישה ענפים שונים: מפעל הדפסה, תרנגולי הודו, מדגרה, מפעל בשר, פרדסים ובריכות דגים. כל הגברים חוייבו לעבוד בעבודות אלו וכולם קיבלו שכר שווה. אמי עבדה במושב כמנהלת חשבונות והיא סידרה את המשכורות וטיפלה במיסים.

בשכבה שלי היו שישה ילדים. הלכתי לבית ספר יסודי בכפר ויתקין (כפר צמוד) שהיה בית הספר הגדול באזור, היינו הולכים אליו ברגל. לאחר בית הספר בחורף הלכנו לקטוף פרחים ובקיץ ירדנו לים שהיה במרחק הליכה. בכיתה ו' הצטרפנו לנוער העובד של תנועת המושבים, נפגשנו כל יום שלישי ושבת והיו המון טיולים. בנוסף על כך, בית חרות הייתה ידועה בקייטנות המושקעות שלה, כל קיץ עלינו על משאית שלקחה אותנו למקומות שווים ומופלאים.

במרכז המושב, היה לנו גם את בית העם שבו חגגו את כל החגים ביחד. בשבועות היתה תחרות בין ענפי העבודה וכל אחד היה מציג בעגלה עם טרקטור את התוצרים מהענף עבודה שלו וגם היו מביאים את כל התינוקות שנולדו באותה שנה. בבית העם נחגגו כל החתונות של בני המושב, החתונות היו מאורגנות על ידי ועדות מהמושב והוגשו בהם סנדוויצ'ים ושתיה קלה.

אני זוכרת שאמא שלי הביאה מחו"ל שני  דברים שכולם אהבו: 1. נגן סרטים, אני זוכרת שכולם חיכו ליום ההולדת שלי כדי לראות סרט בבית העם. 2. מכונת וופל בלגי. באותה תקופה כמעט לאף אחד לא היה כזאת. בכל יום שבת הזמנתי חברות ואכלנו וופל.

ככה גדלנו והגענו לתיכון שהיה באותו שטח של בית הספר היסודי. בכל שכבה הייתה כיתה אחת בגלל שהיינו מעט מאוד ילדים. בתיכון היו הרבה בעיות עם המורים, הם הפסיקו להגיע ואז בכיתה י"א ההורים החליטו לפרק את בית הספר וכולנו עברנו לתיכון "רופין". שם סיימנו בגרויות. אני עשיתי בגרות במגמה סוציאולוגית חברתית. לאחר התיכון הלכתי לצבא לטירונות ואז בחרו אותי לקורס מ"כים (מפקדי כיתות) ושם הכרתי המון בנות מכל הארץ. אחר כך הדרכתי טירונות במשך שמונה חודשים. לאחר מכן הציעו לי ללכת לקורס קצינים אבל הייתי צריכה לחתום קבע לשנה ולא רציתי. ביקשתי לעבור לתפקיד משק"ית  בפיקוד דרום ולשם עברתי. מאוד נהניתי שם וגרתי במגורים.

באותה תקופה אחי שאול ירד לבאר שבע לעבוד כסוציאולוג הנגב ועבד בהרבה יישובים בהדרכת התושבים. נוסף על כך פעמיים בשבוע היה מתנדב להדריך נוער בסיכון. בזמן הזה התראנו המון. במהלך הצבא הלכתי לקורס נהיגה וסיימתי אותו ביום השחרור מצה"ל. למחרת טסתי לארה"ב לארבעה חודשים כדי להכיר את המשפחה המורחבת שלי. לאחר הטיול התקבלתי לבית ספר בריפוי בעיסוק בירושלים ועברתי לשם. בשנה הראשונה בבית ספר 1966 נפטר אחי שאול באופן פתאומי מדימום במוח, שבועיים לפני החתונה שלו.

בהיותי בירושלים פגשתי את יהודה בעלי לעתיד כשהוא עזר לאבי ליצור חוברת לשנה לזכרו של שאול, וכך התחברנו ובתאריך 18 לאוקטובר 1968 התחתנו בבית חרות. למחרת אני ויהודה תפסנו טרמפ לגינוסר לירח הדבש שלנו והתארחנו במלון "נוף גינוסר" ל 4-5 ימים. עברנו לגור בירושלים בשכונת בית וגן, ובשנת 1969 בתנו הבכורה רינת נולדה. בשנה זו אף סיימתי את לימודי ריפוי בעיסוק בהצלחה רבה. שנה לאחר מכן נולד שאול, שנקרא על שם אחי.

בשנת 1973 נולד יצחק (צחי). הלידה התרחשה ממש בפרוץ מלחמת יום הכיפורים ואני הייתי החולהמטופלת האחרונה שנכנסה לבית החולים שערי צדק. לאחר מכן בית החולים הוסב לצרכים צבאיים. יהודה גוייס למלחמה ואני הייתי בבית חולים, וסבתא עליזה שמרה על רינת ושאול. בגלל המלחמה יצאתי מבית החולים ונהגתי הביתה באופן עצמאי. זה היה רק 12 שעות אחרי שילדתי.

שנתיים אחר כך עברנו לגבעה הצרפתית ורינת הלכה לכיתה א'. באותה תקופה טיילנו הרבה ביחד והייתה אווירה שמחה תמיד. בשנת 1976 נולד אייל ושלוש שנים אחר כך נפטר סבא שלי, סבא יהודה, מדום לב. זאת הייתה מכה קשה מאוד למשפחה. בשנת 1983 נולדה עדי (אימא של עברי), הילדה האחרונה.

הילדים גדלו באווירה דתית והגיעו לצבא ולאחר מכן התחתנו: רינת וזאב, שאול וסלעית, צחי וגבריאלה, אייל ועדי, עדי וגלעד שהולידו 15 נכדים מהממים. כולנו משפחה מאוד מחוברת ואנחנו נפגשים הרבה.

בשנת 2009 יצאתי לפנסיה וזה הותיר לי הרבה זמן עם הנכדים, בשנת 2019 לקחנו את כל המשפחה לקפריסין למשך שבוע והיה כיף מאוד.

הזוית האישית

סבתא מיכל: היה ממש כיף עם עברי בעבודה המשותפת על תיעוד הסיפור.