מאגר סיפורי מורשת

שמי לודמילה ונולדתי ב-1949 בכפר קטן בשם סמידוביץ' שנמצא בדרום-מזרח רוסיה, במחוז היהודי האוטונומי ושם ביליתי את שנות ילדותי.

לאמא שלי קראו מריה ולאבי קראו פיטר. אמא שלי לא עבדה, היא הייתה עקרת בית וגידלה את ילדיה, אותי ואת שני אחי,  אבא שלי עבד במסילת רכבת. אני זוכרת שבילדותי נהגתי לשחק בחוץ עם חברים שלי , ושחקנו משחקים כמו מחבואים, או תופסת.

כשהתחלתי ללכת לבית הספר, הכרתי שם הרבה חברים חדשים, אני הייתי תלמידה טובה בבית הספר. אהבתי מוזיקה וניגנתי באקורדיון, ועזרתי בארגון כל מיני אירועים בבית הספר, כמו מסיבות למשל. כשסיימתי את  כיתה י' הלכתי ללמוד בבית ספר לרפואה, שנמצא בבירוביג'אן במרחק כ-70 קילומטר מסמדוביץ', סיימתי שם שלוש שנות לימוד והפכתי להיות אחות.

בגיל עשרים וחמש הכרתי את – יוריי, בעלי לעתיד,  במהלך מסיבה, לאחר תקופת מה התחתנתי איתו ועברנו לעיירה בשם ניקולאייבקה . נולדו לנו שני ילדים: בן ששמו דמיטרי, ובת ששמה אלכסנדרה .

כדי להתפרנס, בעלי עבד במפעל לעיבוד עץ, ואני הלכתי לעבוד בגן ילדים כאחות. כחלק מעבודתי כאחות עשיתי לילדים חיסונים, עקבתי אחרי תזונתם, שקלתי את הילדים, ובאופן כללי עקבתי אחר בריאותם. זוכרת אני פעם שבה הצלתי ילדה שעברה התקף, בזמן שינה היא התחילה להיחנק, ואני כאחות ידעתי מה לעשות והצלתי אותה. עוד אני זוכרת שיום אחד שבו הבן שלי הלך לגן ילדים בו עבדתי. הוא היה בן שנתיים כשהסיפור הזה קרה. הילדים הכינו מתנות להוריהם באמצעות דבק נוזלי, והגננת השאירה בטעות בקבוק פתוח של דבק על השולחן, והבן שלי שתה את זה, לאחר יומיים בבית חולים, הרופאים ואני הצלחנו להציל אותו. לאחר המקרה זה נאסר להשתמש בדבק בגני ילדים, במחוז היהודי האוטונומי, ובמקום זאת התחילו לבשל דבק בעזרת  קמח במים. וכך עבדת המשכתי לעבוד כאחות במשך שלושים ואחת שנים.

סה"כ חיינו חיים טובים, הייתה לנו גינה משלנו שבה גדלנו ירקות ופירות, והיו לנו בעלי חיים כמו תרנגולות, פרות, חזירים, עזים ועוד. אך המצב השתנה בשנות ה-90 בערך, המצב הכלכלי הפך לקשה יותר, ומשפחתי הפכה לענייה יותר. כשהילדים גדלו, הם נסעו לישראל בחיפוש אחר חיים טובים יותר, זה היה ב-1997, אני ובעלי החלטנו להישאר ברוסיה, אולם הגעגועים שלנו היו קשים וגם המצב הכלכלי, ולכן אחרי כשנתיים , החלטנו לטוס לילדים בישראל.

בשנת 1999 עלינו לישראל והגענו לנצרת עילית (נוף הגליל) ומאז אנו גרים בעיר כבר עשרים ושלוש שנים. היום אני בת שבעים ושלוש יש  לי  ארבעה  נכדים ונין אחד. וכולנו חיים היום בעיר נוף הגליל.

הזווית האישית

ולד: היה מאוד מעניין למדתי הרבה דברים על סבתא, למשל שהיא הייתה אחות.

סבתא לודמילה: מאוד נהנתי לעשות את העבודה הזאת, כי זה נתן לי עוד זמן לבלות עם הנכד שלי.