מאגר סיפורי מורשת

שמי גיטה סלצר, נולדתי בשנת 1949 ב- 10 לנובמבר, במולדובה (בתקופה הזאת מולדובה הייתה חלק מברית המועצות). בשנת 1999 עליתי לישראל. לאמי קראו שיינדל קייסרמן ואבי חיים קייסרמן, והם גם נולדו במולדובה ועלו לארץ בשנת 1990.

שיינדל קייסרמן              חיים קייסרמן

אבי ואחיו נפגשו לאחר 49 שנים בהן לא ראו זה את זה. אחרי מלחמת העולם השנייה, היה אסור לנסוע ממולדובה לישראל. בשנת 1977 אבא שלי קיבל אישור לבקר את אחיו, אבל אז פרצה מלחמת ששת הימים והאישור בוטל. לאחר המלחמות, בשנת  1988, הוריי הגיע לארץ לשלושה חודשים כתיירים כדי לראות את המשפחה אחרי המלחמה.

חלק מהכתבה שנכתבה עליהם, מצד ימין חיים קייסרמן ומשמאל אחיו

הילדות שלי

למדתי בבית ספר מספר 17 (באותם השנים היו מספרים לבתי ספר, במקום שמות). הייתי הולכת לבית ספר שהיה במרחק רב, לפעמים עם אחותי הגדולה ולפעמים לבד, ובחזור הייתי חוזרת עם חברותיי. בילדות מאוד אהבתי והתעניינתי בתיאטרון ובמשחק, ואהבתי לצייר. אני זוכרת שהיו לי הרבה חברות והייתי אהובה בסביבתי, אהבנו ללכת לקולנוע ולהצגות בובות ביחד. היינו משחקים כדור -יד, טניס שולחן והלכנו לחוגי תיאטרון שם עשינ הצגות תיאטרון ביחד.

בתקופת הילדות שלי לא היו טלוויזיות כמו היום, והיינו צריכים לעמוד ולסובב ידית כדי לראות סרטים. אני זוכרת שכל ערב לפני השינה אמי הייתה יושבת לידי במיטה ומספרת לי סיפורים. בנעוריי הייתי בתנועת נוער בשם קומסומול.

הכיתה שלי בערב השנה החדשה. אני בשורה הראשונה, השלישית מימין

העלייה לארץ

עליתי לארץ בגיל 50, סיימתי אולפן והלכתי לעבוד בחנות "גולף" שבה אני עובדת עד היום, כבר 22 שנה. העלייה שלי לא זכורה לי כקשה במיוחד. היו לי פה הרבה קרובי משפחה והצלחנו לקנות בית. היה לי רק דבר אחד שאני מצטערת עליו עד היום, בגלל שלא ידעתי עברית מספיק טוב, לא יכולתי לעבוד במקצוע שלי, במולדובה הייתה לי עבודה מאוד מעניינת אותה אהבתי, בתחום ההייטק.

היכרות עם בעלי

הכרתי את בעלי במחנה נופש, בים ליד העיר אודסה. הוא עצר במחנה במשך יומיים כדי לבקר את אחותו ושם נפגשנו, ולאחר שבוע הוא הציע לי נישואים ולאחר חודש התחתנו. אחרי כמה שנים נולדו לנו שני ילדים.

החלום הכי גדול שהיה לי הוא שהילדים שלי יגדלו כאנשים ראויים וטובים ויהיו מאושרים, שיקימו משפחה ויתנו לילדיהם חינוך טוב כמו שאני נתתי, ואפשר להגיד שהחלום יתגשם, הם גדלו והתחתנו, וכיום יש לי שישה נכדים שמבקרים אותי מדי שבוע, ולפעמים באים לבקר אותי גם בעבודה.

המסר שלי לדור הצעיר

אני רוצה שהנכדים שלי יעזרו להוריהם כמו שילדי עוזרים ותומכים בי. ואני רוצה שהנכדים שלי לא יחוו את מה שילדיי חוו בילדותם בגלל היותם יהודים.

הילד שלי, אביו של רחל, אהב מאוד פיזיקה ומתמטיקה והשתתף בהרבה תחרויות וזכה להגיע למקומות גבוהים. אבל בהרבה מאוד תחרויות הוא אמור היה להגיע למקום הראשון אבל בגלל האנטישמיות באותה תקופה הכשילו אותו. אני זוכרת שהייתה פעם אחת אולימפיאדה במתמטיקה והוא היה עם חום וחולה מאוד. אבל עדיין הוא החליט שהוא רוצה לנסוע לתחרות על אף שהוא חולה ועל אף שהנסיעה הייתה ארוכה מאוד. אבל כאשר הוא הגיע לשם לא נתנו לו להיכנס בגלל שהוא "לא היה רשום ברשימה". ואני לא הסכמתי שדבר כזה יקרה, והכרחתי את האחראים במקום להכניס אותו לרשימה, והוא זכה במקום הראשון. הייתי רוצה שהנכדים שלי לא יתקלו בדברים כאלו, ובשביל זה אנחנו בישראל.

זהו מתכון לעוגה שקיבלתי פעם מחברה, והוא הפך למתכון אהוב במשפחה, אני מכינה את העוגה מדי כמה שבועות, וגם הילדים שלי ואפילו ,הנכדים יודעים להכין את העוגה הזאת.

המשפחה שלי: אני מימין אחותי משמאל, אח שלי, באמצע וההורים למעלה

הזוית האישית

סבתא גיטה: נהניתי בתכנית כי נכדתי התעניינה בסיפורים עליי ועל המשפחה, העברתי בכיף את הזמן הזה ואשמח לספר לה עוד כשתרצה.

רחל: נהניתי מאוד לבלות את הזמן עם סבתא, לשמוע סיפורים שלה מהילדות וסיפורים על משפחתה. ולמדתי ושמעתי הרבה סיפורים שלא הכרתי לפני, ואולי גם לא הייתי מכירה אלמלא עבודה זו.