מאגר סיפורי מורשת

שמי אריק פלניצקי ,נולדתי ב1945 בעיר תל אביב. להורי הדסה ואליעזר פלניצקי

למדתי בבית ספר יסודי ותיכון  בתל אביב. אני זוכר שבילדותי שיחקתי הרבה כדורגל, תופסת, ומחבואים.

חוויות הילדות המשמעותיות היו קשורות לקום המדינה, מלחמת העצמאות, מלחמת קדש(סיני).

כשהתגייסתי שירתי בחיל האוויר כמדריך, ומפקד קורסים בחשמל, ומערכות מטוסים.

ב 1965 הכרתי את אשתי זהבה, במסיבה, והיתה זו אהבה ממבט ראשון, (מאז ועד היום), ולאחר שלוש שנים ב1968, נישאנו.

לי וזהבה נולדו שלוש בנות שכל אחת מהן הקימה משפחה, ולפני חודשיים נולד הנכד העשירי.

למדתי שנים רבות, ואני בעל תואר דוקטור. שנים רבות עבדתי בתחופ של בריאות הנפש ובאקדמיה. הקמתי והייתי ראש החוג ל"שירותי אנוש" ודיקן הסטודנטים במכללת עמק יזרעאל. ב1985 ניהלתי את המחלקה לעבודה סוציאלית בבית החולים רמב"ם.

התחביבים שלי – גם היום הם: ספורט, אוסף רכבות חשמליות, עבודות טכניות.

מכתב מהעבר 

בחרתי לספר על מכתב שהגיע ממנהלת בית הספר התיכון "ברנר", בפתח תקווה. המכתב נשלח אל סבא שלי, אריק פלניצקי, אל מנהל ביה"ח רמב"ם ואל שר הבריאות. המכתב נשמר בארכיב של סבי אריק פלניצקי. המכתב הוא גם אישי וגם רשמי. המכתב נכתב ב – 27.6.1985 והגיע ליעדו לאחר יומיים שלושה. המכתב נמצא אצל סבי מאז 1985. הוא נשלח בדואר, ונכתב בעקבות "אסון הבונים".

אסון הבונים, שאירע ב-11 ביוני 1985, כ"ב בסיוון תשמ"ה, הוא תאונת רכבת שבה התנגשה רכבת באוטובוס שהוביל תלמידים מחטיבת הביניים של בית ספר ברנר בפתח תקווה לטיול שנתי, בקרבת מושב הבונים. באסון נהרגו 22 בני אדם: 19 תלמידים, מחנכת הכיתה, נהגת האוטובוס ואם מלווה. היה זה אסון הרכבת הגדול בתולדות מדינת ישראל, והשני בחומרתו בתולדות הרכבת בארץ ישראל (ב-17 בספטמבר 1939 ארעה תאונת הרכבת בצריפין בה נהרגו 29 בני אדם בהתנגשות של רכבת ואוטובוס). הפצועים פונו לביה"ח רמב"ם. ויקיפדיה.

סבא שלי ניהל את המחלקה לעבודה סוציאלית בבית החולים, והיה אחראי מרכז מידע למשפחות ועל הקשר בין המשפחות לפצועים. בתוקף תפקידו זה, גם פגש את צוות המורים מבית הספר. המכתב נכתב כדי להביע תודה, והערכה להתייחסות של סבא וצוות העובדים שלו. משפט מפתח מהמכתב: "האנושיות בה פעלת והיחס החם לו זכינו – חיממו את הלבבות ברגעים הקשים."

חלק מהתלמידים החלימו וחזרו לחיים רגילים עד כמה שאפשר.

הזווית האישית

סבא אריק – מאוד התרגשתי ושמחתי להעביר חלק, אמנם קטן, מחוויות הגדילה, וההתפתחות, ואני מאחל לנכדים שלי, שיזכו לעשות עבודה כזאת, בבריאות טובה, עם הנכדים שלהם. שיספרו להם (לנכדים שלהם) ,על החוויה שהייתה להם, עם הסבים שלהם.