מאגר סיפורי מורשת

שמי הוא שרה פרידמן בן חורין. נולדתי בגרמניה במחנה מעבר אחרי מלחמת העולם השנייה בשנת 1947. עלינו לארץ בסוף שנת 1948. לאבי קראו משה, לאמי קראו לאה, לאחותי קראו אסתר, לאחי קראו שבתאי ולאחותי הקטנה קראו רותי. התחתנתי בשנת 1969 וגרנו באשקלון. בעלי היה הרוקח הראשי של בית חולים ברזילי, כשהעבירו את בעלי לבית החולים תל השומר כדי שיעבוד שם כרוקח ראשי, עברנו להרצליה. יש לי שלושה ילדים ושבעה נכדים היום אני בפנסיה, אבל בעברי עבדתי במפעל לתרופות ששייכת למשפחה ועדיין בעלי מנהל שם, הייתי אחראית על ההזמנות של התרופות וענייניני חשבונות ובנקים.

המשפחה שלי

כאשר עלינו לארץ – אמי, אני ואחותי, שיכנו אותנו במעברת אוהלים בנתניה, גרנו שם עד שאבא שלי עלה לארץ בשנת 1949 ומצא אותנו. עברנו יחד עם האחים של אבי לכפר ערבי שכל הערבים ברחו משם והבתים היו ריקים, לכפר קראו "זרנוגה" ליד רחובות. המשפחה לקחה רחוב אחד בכפר והתיישבנו בבתים אחד ליד השני.

אני ואבי בגרמניה

בבית שלנו בהתחלה היו שני חדרים גדולים. אני ישנתי עם אחותי בחדר אחד וההורים שלנו בחדר השני והיה לנו גם מטבחון. אבא שלי בנה מקלחת מפחים בחוץ והצנרת שנכנסה למקלחת הייתה מעל האדמה, שהשמש תחמם את המים בצינור שמעל האדמה. גם השירותים היו בחוץ, אבא חפר בור גדול ובנה כיסא גדול שיהיה אפשר לשבת עליו ובנה מבנה מעץ. לאחר מכן הוספנו עוד חדר, מרפסת, הגדלנו את המטבח, חדר אוכל וסוף סוף הוסיפו גם שירותים ומקלחת בתוך הבית.

אבי במצעד במחנה ביום שחרור ישראל   

היה לנו שטח אדמה גדול מסביב לבית ואבא שלי שתל שתילים ועצי פרי, בעיקר עצי משמש. הוא קנה פרות, אווזים כדי לפטם אותם כדי שישמינו והיו שולחים אותם למכירה. הוא קנה גם תרנגולות כדי שיטילו ביצים ומכרנו אותם לצרכנייה שבכפר. אבא בעצם נהיה חקלאי, הוא גם גידל חיטה ושעורה עבור אוכל לחיות. בהתחלה הכביסה הייתה נעשית ביד ואת הכביסה הלבנה היינו שמים בתוך דוד גדול שמרתיחים על האש שבחוץ ולאחר מכן היינו תולים את הכביסה על חבלים שהיו תלויים מעץ לעץ. וכל זה קרה כשלא היה לנו חשמל. לאחר כמה שנים חיברו אותנו למערכת החשמל של האזור ולכן אבא שלי קנה מכונת כביסה חצי אוטומטית שהיינו צריכים לסחוט עם ידית – "מנואלה".

בשנת 1961 עברנו לגור בנתניה. אבי ואמי פתחו יחד עם שני אחיו של אבי, שגם עברו לגור בנתניה, סופרמרקט גדול, הראשון בארץ, עם עגלות (שירות עצמאי כמו היום). לאחר כמה שנים אבי גילה שאחד מהאחים גנב את כל הכסף מהקופה ולקח לעצמו והם היו צריכים לסגור ולהודיע על פשיטת רגל. לכן אבי מצא עבודה בתור שף ב"מפעלי ים המלח" לפני שהם פתחו את המפעלים. ביקשו ממנו לתכנן ולארגן את המטבח ולאחר מכן הוא נשאר לעבוד כשף אחראי.

כל השנים האלה אמי הייתה מספרת לי סיפורים על מה שהיא עברה בילדותה. סיפור אחד מכל הסיפורים האלה היה מרגש במיוחד והרגשתי שהטריד אותה במיוחד.

אמי סיפרה לי שבילדותה, כאשר הייתה הולכת לבקר את סבא וסבתא שלה, היא הייתה נפגשת עם בני הדודים שלה, במיוחד היא נפגשה עם אלי ויזל, שהיה בגילה, לעומת שאר בני הדודים שהיו יותר גדולים או יותר קטנים מהם. כשפרצה מלחמת העולם השנייה לקחו למחנות את הסבים והסבתות של אמי, גם משפחתו של אבי נלקחה למחנות השמדה. רוב המשפחה נספתה במחנה אושוויץ. במהלך המלחמה אמי ואלי ויזל לא נפגשו יותר. לאחר המלחמה אמי חיפשה קרובי משפחה ששרדו. שני אחיה הקטנים של אמי היו תאומים והם היו במחנה של "מנגלה", הוא עשה עליהם ניסויים, הם יצאו מזה בשלום כשהאמריקאים שיחררו אותם. הם נשלחו לבית יתומים ועלו לארץ בעליית נוער. כשאמי הגיעה לארץ היא מצאה אותם בקיבוץ. אחות של אמי (חיה)התחתנה עם בני ויזל, הם גרו כמה שנים בחולון ונולדו להם שני בנים. מכיוון שרוב המשפחה של בני הייתה באמריקה, הם גם נסעו לאמריקה ושם חיה אחות של אמי מצאה את אלי ויזל.

היא גילתה שאלי ויזל אחרי המלחמה חזר לבית של סבא וסבתא של אמי ומצא שם חלק מהרכוש שהם קברו לפני המלחמה, לכן הוא החליט לרכוש בחזרה את הבית של סבא וסבתא של אמי מהאנשים שגרו שם והקים מוזיאון. אבי נפטר אחרי שקיבל שבץ לב בגיל חמישים ותשע בשנת 1981. לאחר מותו  אמי החליטה לנסוע לבקר את אחותה באמריקה, ושם נודע לה שאלי ויזל גר לא רחוק משם. היא מאוד רצתה לפגוש אותו, אחרי הרבה שנים שלא שמעה ממנו. לאורך השנים היא קראה על כך שהוא כתב ספרים על השואה ואפילו זכה בפרס נובל לשלום. אחותה התקשרה לאלי ויזל, הם דיברו ואז כשהיא אמרה לו שאחותה רוצה להיפגש אתו, הוא לא היה מעוניין בקשר עם אמי.

אמי הייתה מאוד עצובה כששמעה על כך שהוא לא מעוניין להיפגש, ובכל זאת היא תמיד אמרה לי שהוא בן אדם דגול ושהיא תמיד תחשוב עליו ותזכור אותו לטובה. היא חשבה שאולי הסיבה לכך שהוא לא רוצה להיות איתה בקשר מפני שהוא פחד שהיא תרצה חלק מהרכוש של הסבא וסבתא, מה שבכלל לא היה בכוונתה.

מכיוון שממשפחת אמי ואבי שחזרו מהשואה נפטרו ומאז לא נותר לי איש לשמוע ממנו יותר סיפורים על מה שהם עברו בשואה, נשארו לי רק הסיפורים ששמעתי מאמי ומאבי. המסר שלי הוא שכל עוד אנחנו חיים – אנחנו צריכים להמשיך לספר על מה שעברנו ועברו אבותינו לדור ההמשך.

הזוית האישית

סבתא שרה: אני מאוד נהניתי לפגוש עוד סבים וסבתות. גם נהניתי לספר סיפורים ולעבוד עם דניאל על סיפור התיעוד.

דניאל: אני מאוד נהניתי לעבוד עם סבתא ולשמוע סיפורים שלא הכרתי לפני כן.