מאגר סיפורי מורשת

אני רחל סימן טוב, בעברי הייתי רחל זרים. היום אני אלמנה ועם חמישה ילדים. אני עקרת בית וכך גם הייתי כל משך חיי. נולדתי בפרס (איראן).

ילדות בפרס

בפרס גדלתי אצל סבתא. אני האחות הבכורה, כל האחים שלי ואני גדלנו אצלה. סבתא לימדה אותי הכל ובגלל זה יכולתי להתמודד עם כל מיני בעיות בחיים שלי. למדתי בבית ספר יהודי שלומדים בו פרסית, עברית וצרפתית. בבית הייתה מצוקה כלכלית קשה מאוד ואימא שלי לא יכלה לגדל אותנו. למדתי בבית ספר אליאנס, הלכתי חצי שעה כדי להגיע לבית ספר, גם בגשם ובשלג, הייתי הולכת חצי שעה על הקרח – מי שהיה מאחר היו נותנים לו מכה עם הסרגל.

העלייה לישראל והמעברה

כשהייתי בת 15 עליתי לארץ. גרנו באוהלים במעברות. קודם היינו במגדל שהיה כפר ערבי וכבשו אותו, אחר כך בנו את אשקלון. אני זוכרת שבמעברה היה מחנה ב' ומחנה ג' – הם חיו בצריפים ומחנה א' חיו באוהלים. באוהלים היו פשפשים שגרמו לי לזיהום ברגל. לא יכולתי ללכת הרבה זמן. אבא שלי לא ידע מה לעשות ואימא שלי התחילה לבכות, כי כמעט מתתי. אימא קראה לבת דודה שלי והיא אמרה שאני צריכה ללכת לקופת חולים. היא קראה לניידת שתיקח אותי לקופת חולים כי היה לי נורא קשה ללכת. כשהגענו לקופת חולים הרופא אמר שזה לא נורא מה שיש לי ברגל ושזה יעבור. בת דודה שלי למדה קצת רפואה, ואמרה שזה לא נכון ושאני צריכה שהוא יזריק לי זריקות פנצילין. הרופא לא הסכים, כנראה כי הזריקות היו מאוד יקרות. השעה הייתה 00:00 בלילה והוא אמר שהוא כבר צריך ללכת הביתה כי מאוחר והוא התכונן לצאת, אבל בת הדודה שלי לא הסכימה לתת לו לצאת עד שהוא ייתן לי זריקות פניצילין. לבסוף הרופא הסכים, נתן לי זריקות פניצילין והרגל שלי הבריאה. הוא לא ריחם בכלל על אימא שלי שבכתה בגלל זה ושאני סובלת מכאבים ברגל.

מאוד סבלתי במגדל, לא היה אוכל ועל כל פיסת לחם שהייתה היינו נלחמים ושומרים גם למחר כדי שיהיה לנו. גם הגיינה לא הייתה, אבל הדבר הטוב היה שכל משפחתי ואני היינו ביחד. במגדל היה מצב קשה מאוד לכולם, הרבה לא עבדו ולא הביאו פרנסה, והיה המון אנשים חולים שלא טיפלו בהם טוב.

נועה הנכדה על הידיים של סבא מאיר ז"ל (בעלה של סבתא) ולידנו סבתא רקל, יושבות על הכסא בנות דודתיי אלה והדר. צולם לפני 16 שנים (2006)

הזוית האישית

נועה: חוויתי את העבודה ביחד עם סבתא שלי כמאוד מהנה ובמיוחד מעניינת, מכיוון שהיא סיפרה לי סיפורים נורא מעניינים על מה שהיא עברה כשהיא הייתה קטנה ושעל כל פיסת לחם היא הייתה נלחמת, ועל כל מה שהיא עברה במעברות, שלא נתנו לה זריקות פנצילין כשעמדה למות ועל המצב הקשה שהיה שם. לי זה נראה מאוד מוזר ולא ייתכן שמצב כזה קורה במדינת ישראל. למדתי ממנה שאסור לזרוק אוכל ושצריך להעריך כל דבר בחיים וכמובן לשמור גם למחר. הייתי מאחלת לה שתספר את סיפור החיים המרתק הזה לכולם ושכולם ילמדו ממנו וישכילו ממנו, כפי שאני השכלתי.

סבתא רחל: לי היה נחמד מאוד לעשות את העבודה עם נועה נכדתי בגלל שאני חושבת שכולם צריכים לדעת על העבר של הסבים והסבתות שלהם וללמוד מזה. שמחתי ללמד אותה על החיים הקשים שלי באותה תקופה ולגרום לה להעריך את החיים שלה, אני מאחלת לנועה שתספר את הסיפור שלי לכמה שיותר אנשים וילדים, כי בלי עבר אין עתיד.