מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי שושנה פרגון, נולדתי בשנת 1957 בעיר מדנין שבתוניסיה. הוריי רבי ציון חדד, אמא חדד עזיזה. עלינו לארץ חמישה ילדים מתוניס ובארץ נולדו עוד שניים. גדלתי במדנין, אני הבת השנייה להוריי. היה לנו בית מפואר אפילו מקווה מפואר וסוכה בעלית הגג אבי ז"ל היה שוחט בתוניס. ממש גדלתי עם כפית של זהב, חייתי חיים מאושרים.

למדתי בבית ספר אליאנס חצי יום ואחר כך למדתי בבית ספר צרפתי וערבי עד שמונה בערב. במשך כל הזמן היה יחס נהדר. יום אחד למדנו חשבון כל הכיתה ואז בא המורה הערבי והסטיר לי סטירה שאני לא אשכח. הייתי בסך הכל בת 4, הוא אמר לי שאני יהודייה מלוכלכת. זאת הייתה הפעם הראשונה שחוויתי דבר כזה. קמתי ואמרתי לכל היהודיות באו הביתה וכל כל היהודיות קמו ללכת הביתה. ולמרות שהמורה לצרפתית נכנסה וחיבקה אותי וניסתה לשכנע אותי להישאר, עדיין יצאנו מבית הספר והלכנו הבייתה.

למרות המקרה, המשכתי ללמוד באליאנס. זכור לי מקרה נוסף נורא שבו אני ואחי שיצא מתלמוד תורה, יצאנו הבייתה מיום לימודים ובדרך אישה ערבייה לקחה חומצת מלח ושפכה עלינו בחצרה. אחי נפגע וברגע זה הבנתי כמה אני רוצה להגיע למקום של יהודים.

אבי ז"ל היה מכין משלוחים לארץ ומכניס נשק לתוך הארגזים, הוא היה שם ספרי תורה למעלה וכך היה שולח לארץ. כל חג ציפיתי שבורא עולם ישמע תפילתי ונעלה לארץ ישראל, אמי שתחיה, אמרה לנו כל יום, בואו נעלה לארץ אין לנו מה לעשות פה, ובאמת בסוף מכרנו מה שאפשר למכור ועלינו לארץ הקודש.

קודם הגענו לצרפת, שם היינו שלושה חודשים. אחר כך עלינו בערב ראש השנה לישראל ומשם לקחו אותנו לגבעת עדה. היה לנו מאוד מוזר, היו קוצים, הבתים היו קטנים. היינו רגילים למטפלת, משרתת ערבייה ומנקות היה לנו מוזר ממש. אבא אמר לאמא את רצית – זה מה שיש בארץ.

דוד יצחק, אח אבי, לקח אותנו לביתו שבבית אליעזר שם חגגנו את החגים ואחר כך נרשמנו לבית ספר. אבי קנה שתי דירות בבית אליעזר. למדתי בבית ספר פאר, על אף שהייתי עולה חדשה למדתי קרי וכתיב בכוחות עצמי. היינו קצת מוזרים בלבוש, הלכנו לא כמו שרגילים פה וצחקו עלינו, כבר אז הייתי מצטיינת בארץ הייתי מחוננת ואמרו לאבי לקחת אותי לאוניברסיטה אבל אבי לא הסכים ואז התגלגלתי למוסד אור החיים בבני ברק.

מקצוע ועיסוק

למדתי באור החיים במגמת גננות סיימתי את הלימודים ומיד נקראתי לבוא לעבוד כגננת בבית יעקוב בחדרה. עבדתי כ-53 שנים. גידלתי הרבה תלמידים ברוך ה', מהנדסים, רבנים, רופאים, ואף את הרב הראשי של חדרה. ברוך ה' זכיתי להרבה נחת מכל יוצאי חלציי .השם זכיתי לעבוד ב-56 מחזורים. עבדתי בשובו ילדים העולים מקייב ורוסיה והייתה לי הצלחה מאוד טובה. עד היום סבתות מתקשרות אליי שנכדים שלהם יבואו להיות אצלי בגני ואני כבר בפנסיה. יש לי הרבה תלמידים מוצלחים אפילו טייס שכל שנה לא שוכח להגיד לי שנה טובה זכיתי לדור ישרים תודה לבורא עולם.

איך הכרתי את בעלי

הכרתי את בעלי בגיל 19 וחצי התחתנו אחרי חודשיים וחצי. שמו שלום פרגון ז"ל. הוא היה אבא למופת ובעל למופת בחיים לא קרא לי בשמי רק נסיכה שלי, בונבנבירה שלי. גידלנו שישה ילדים. ילדי הראשון נולד עם תסמונת דאון, כשילדתי אותו בגיל 21 שאלתי למה לא אומרים לי מזל טוב על הלידה ואז המיילדת אמרה לי הרופא יגיד לך. יומיים אחרי הלידה קראו לי ושאלו אותי מה אני רואה בילד אז אמרתי יש לו עיניים מלוכסנות. לפי מה שלמדתי בפדגוגיה זה אומר שהילד עם תסמונת דאון.

בכינו המון, הרופאים הציעו לנו להשאיר אותו בבית חולים. אמרנו לא זה הילד שלנו ולא נשאיר אותו מחוץ למשפחה. אפילו אמרתי לו אם אני אקח חמור ואגדל אותו עם בני אדם, הוא היה כמו ילד. הוא היה ילד טוב תמיד התפלל היה חכם. אז בגיל 17 וחצי הוא התחיל להגיד לי שהוא עומד למות, אמר לי שהולכים להרוג אותו, אמר לי אמא תשמרי עליי. יום אחר הוא הרגיש לא כל כך טוב אז לקחנו אותו לבית חולים. הוא ביקש מאביו לקרוא לו קריאת שמע וכל השכנים הגיעו להיפרד ממנו. הייתה ממש הלוויה ענקית. קראו לו צחי נתנאל ז"ל. הקב"ה נתן והקב"ה לקח.

אחר כך ילדתי את בני עמיעוד מיכאל ציון חי. אבי נפטר ביום בריתו, אחרי שיצאני מהלוויה הלכנו לברית שלו וחברתי גידלה אותו שבעה ימים. רק אחרי צאתנו מהאבלות (השבעה) הביאו לי את התינוק. בהמשך נולד לי עוד בן נוריאל אביב, לאחר מכן נולדה לי עוד בת קראנו לה קטיה, בגלל שלסבתא רבה שלה קראו קוטנה לא רצינו קוטנה אז קראנו לה קטיה קטנה של ה'.

כל חג אנו מתאספים למושב איתן שבדרום שם היינו באים כל החמולה חוגגים את כל החגים, ראש השנה, סוכות, פסח. הייתה אווירה מיוחדת ושמחה עם שירים וריקודים. היו באים מכל המושב צוחקים, אוכלים, הילדים היו רוכבים על סוסים, טרקטורים, עגלה עם סוסה ונהנים מאוד. היה לי חם וחמה נפלאים וגם הגיסים והגיסות היו מקסימים.

סיפור עם מוסר השכל 

במשך עבודתי לא צעקתי בגן קיבלתי כל ילד איך שהוא, ברגע שראיתי ילד סגור בעצמו מכונס הושבתי אותו על ברכיי חיבקתי אותו ונישקתי אותו וככה הילד נפתח והתרכך. כך נתתי חום ואהבה ויחד עם גם סוכרייה. אני מאמינה שאסור לצעוק על ילד "דבר לסלע ולא תכה אותו"

היה לי ילד שהיה היפר (היפרקטיבי) קראו לו שלומי אף גן לא קיבל אותו. ואני קיבלתי אותו, לקחתי כל מיני טרנזיסטורים לא עובדים ונתתי לו לפרק אותם. כך הילד היה נרגע ומגיע לריכוז. הוא היה משחק עם כל החברים וכשהרגיש שרוצה לפרוק את שעל ליבו היה חוזר לרמקולים או שבא אליי ודיבר או פירק.

היום הילד הזה מהנדס בניין. אנא, לא לאבד אף נשמה, לא לוותר על אף ילד וילדה, כי כל ילד הוא עלה זהב יהלום כמי שהרבי מילובביץ אמר: שאלו אותו אנשים איך אתה עומד כל כך הרבה שעות ומחלק דולרים לאנשים וסופר אותם אמר להם הרבי, שסופרים יהלומים לא מתעייפים כי כל ילד הוא יהלום.

הזוית האישית

עדן: "תהליך העבדה עם סבתא היה כיפי, התכנית הקשר הרב דורי הייתה טובהץ למדתי הרבה מאיפה היא באה ועל השורשים שלה, גיליתי דברים שלא ידעתי. ישבנו ביחד וזה היה זמן איכות לשמוע את כל הסיפורים."