מאגר סיפורי מורשת

שמי ציפי הדר, שם המשפחה הקודם שלי הוא פרזנצבסקי. נולדתי בשנת 1951 בעיר חיפה בארץ ישראל.  הוריי ישראל ורבקה נולדו בפולין ועברו את השואה. יש לי אח ששמו משה והוא עורך דין למשה יש ארבע ילדים ולי יש שני ילדים ויש לי שלוש נכדות.

אני הבת הבכורה והייתי ילדה מאוד שובבה ומשכתי תשומת לב שלילית רק כשגדלתי הבנתי שזה היה פחות טוב. אני זוכרת מהילדות שהייתי מאוד פעילה גם בגן וגם בבית ספר ופעילה חברתית, עוזרת לילדים שקשה להם ולא נותנת לילדים בגן שהם חזקים לפגוע בילדים חלשים, הייתי דמות די משמעותית.

למדתי בבית ספר דרור בחיפה לא רחוק מהאצטדיון שהיה בחיפה. בהפסקות היינו משחקים קלאס וחבל. במגרש המשחקים היו נדנדות, אז גם התנדנדנו שיחקנו רקדנו ריקודי עם והיה מאוד כיף. אני זוכרת מהבית ספר שהיו לי חברות מאוד טובות שמאוד אהבו אותי ואני מאוד אהבתי אותם והיינו עושות הכל ביחד.

אהבתי לשחק מאוד עם בת דודה שלי אסתי, היא הייתה חברה מאוד טובה שלי, כל שבוע היינו נפגשות והיינו משחקות המון ביחד, וגם צרפנו למשחקים את אח שלי משה והיו לי חברות טובות שהיו גרות בבניין שגם היינו משחקים המון ביחד רוב הזמן שיחקנו בחוץ לא היה לנו מחשב שיחקנו על הדשא ובכל הדברים שמצאנו בחוץ היינו משחקים בהם.

השכונה הייתה שכונה בקריית אליעזר בחיפה מהשכונה הזאת יצאו ילדים מאוד מאוד מפורסמים וחכמים שהיו תלמידים מצוינים בבית ספר הייתה שכונה מעולה חמה אוהבת ומשחקת. אני מתגעגעת לזה שהייתי יוצאת מהבית, הייתי רואה דשא ירוק וגדול שכל הילדים בשכונה היינו יושבים על הדשא ומשחקים בכדור ובכל מה שהיה אפשר לשחק היינו משחקים מהבוקר ועד הערב כאשר לא היה בית ספר. אני בעיקר מתגעגעת לעיר עצמה לנמל היינו עולים בשבתות דרך ההר לכרמל לאזור של המנזר והיינו מבקרים שם וצופים על הנוף היה מאוד כיף!

אני חושבת שאם הייתי לוקחת את הלימודים יותר ברצינות היה לי יותר קל בבגרות שלי להגיע לאן שהגעתי. כאשר הייתי מגיעה הביתה הייתי מסדרת את החדר שלי והייתי גם עושה שיעורים ואחר כך שהייתי מסיימת את הדברים האלה היו מטלות בית לעשות ואחרי שהייתי עושה אותם יכולתי לרדת לשחק אני מאוד מאוד מאוד אהבתי לשחק בחוץ.

אני חושבת שהילדים של היום מפסידים הרבה מאוד דברים הם תקועים כל היום במחשבים הם לא רואים את מה שקורה בחוץ הם לא משוחחים אחד עם השני הם לא משחקים בחוץ עם חברים , אני לא חושבת שהיה חסר לי כלום להפך היום אני חושבת שההפסד הוא של הדור החדש. אמנם אני חושבת שהילדים של היום יותר חכמים מהילדים של פעם בגלל הטלפון כי הם חשופים להמון מידע באינטרנט ובאמת הכל הם יודעים אבל חסר להם הטבע, להיות בחוץ ביחד ולשבת על הדשא לא להיות כל היום תקועים בטלפון.

אבא שלי ישראל נולד ב1926 למשפחה שלא הייתה דתית בפולין משפחה חילונית הם היו חמישה ילדים ארבע בנים ובת אחת. כשפרצה מלחמת העולם השנייה כל המשפחה הועברה לאושוויץ שזה היה מחנה ריכוז מאוד מאוד גרוע וכל המשפחה הושמדה. אבא שלי נשאר לבד הוא היה ילד בן ארבע עשרה הוא היה צריך לשרוד.

באושוויץ היו מקעקעים מספר על היד ואבא הלך עם המספר הזה על היד כל חיו כמובן אי אפשר היה להוריד את זה אבל הוא הצליח לשרוד את התופת הזאת את האימה הזאת. הוא יצא מהמחנה ועלה על אונייה שקראו לה שבתאי לוזינסקי ונחת בנקבה בדרום והגיע לארץ לבד. בעיר שאבא נולד, לינציץ, הייתה המשפחה של הרב לאו, הם אימצו את אבא שהיה פה בארץ והם נתנו לו בית לישון.

בזמן העלייה לארץ הם עצרו באיטליה, שם הוא ראה בחורה, הסתכל עליה ואמר זאת תהיה אשתי! זאת הייתה אמא שלי שקראו לה רבקה.

אבא הגיע לארץ והוא התחיל לפרנס אותו הוא לא היה עצלן בכלל הוא היה אדם חרוץ מאוד והוא הגיע לעיר חיפה וכמובן הוא מצא את אמא שלי והם התחתנו ונולדנו אני ב1951 ,ואח שלי ב1953 היינו שני ילדים וההורים הקדישו לנו כל מה שהיינו צריכים ,הכל קיבלנו למרות שהיו קשיים כלכלה מאוד כבדים. אבא שלי עשה את כל המאמצים שנקבל את החינוך הכי טוב הוא עבד חמש משמרות כדי להחזיק את אח שלי בראלי בבית ספר הכי טוב בחיפה.

לימים היה סיפור מאוד מדהים אבא שלי חשב שהוא ילד בודד ואף אחד מהמשפחה שלו לא ניצל יום אחד הוא עבד בנמל אבא שלי ויום אחד בכריזה קראו את השם שלו ושם משפחה כמו שלאבא שלי היה לא היה בארץ ואז מגיע בן אדם למשרד של אבא ושואל איפה אבא ? הם אמרו לו כבר הוא תיכף מגיע.  שאבא הגיע אז אמרו לו אנחנו מכרים במוסקבה אדם עם אותו שם משפחה שקוראים לו קיבה זה היה האח הבכור של אבא שלי. אבא שלי מרוב התרגשות איבד את הארנק שלו בדרך לא יכול היה לדבר היה ממש בהלם.

עכשיו כדי לראות מה עושים לא היו אז יחסים דיפלומטים עם רוסיה אז אבא שלי יצר קשר עם השגרירות הפינית ונסע למוסקבה לפגוש את אח שלו, לאח שלו במוסקבה יש שני ילדים שקוראים להם כמוני  ואחי רק שהשם שלהם של בן דוד שלי היה דויד משה ושל אחי היה משה דויד. אבא חזר משם והביא תצלומים שלהם כי לא היה אז טלפון לשלוח תמונות אז הוא הביא תצלומים והיא מאוד מרגש.

ב1991 הוא העלה אותם לארץ סידר להם דירה והבן דוד שלי נשאר ברוסיה כי יש לו עבודה מאוד טובה והוא לא רצה לעזוב אותה, אבל הוא מגיע המון לארץ.

אמא שלי נולדה בעיירה שנקראת דוקלה סבתא שלי הגיעה מהונגריה היא הייתה בחורה צעירה וחיתנו אותה עם אדם מבוגר,  מסתבר שהוא היה האדם הכי חכם בקהילה והוא ניהל קהילה.  עכשיו נודע לנו לי ולבת דודה שלי הכרנו את האנשים שהם יוצאי העירה דוקלה, שמענו את הסיפור הזה, ולסבתא שלי נולדו שתי בנות אמא שלי רבקה ודודה סלה אחותה. אמא שלי ואחותה היו בקשר מאוד מאוד הדוק ,כל שבוע הם נפגשו ,ולכן אני ובת דודה שלי היינו בקשרים מאוד טובים.

אמא שלי הייתה אישה שאהבה מאוד לקרוא, בגלל המלחמה היא הייתה אוטודידקטית שזה אומר שהיא למדה לבד אנגלית. ואני חושבת שהקטע של הספרים עשה לה ממש טוב, והיא הייתה אישה מאוד נאה לא פלא שאבא שלי התאהב בה ישר שראה אותה על הרציף באיטליה. ואמא שלי נולדה 1930.

אני חושבת שלא היה דבר שהם לא נתנו לנו כדי שנהיה מאושרים ושנוכל ללמוד בשקט, ושהיה לנו הכל. אבא שלי עבד מאוד קשה ואמא שלי לא עבדה ,היא הייתה בבית ושמרה עלינו. היא ניהלה את הבית ,והיה לנו כל יום ארוחת צהריים חמה ומסודרת .מישהו חיקה לנו שחזרנו מבית ספר, ועזר לנו בשיעורי בית. אם היינו צריכים עזרה. אח שלי משה היה בראלי ובשביל לעשות את המבחן הוא היה צריך ללמוד אנגלית, אז אמא שלי הלכה ללמוד אנגלית במיוחד בשביל לעזור לו .

החשיבות שיש בדור ההמשך האהבה ,שהם נתנו לדור ההמשך מה שהיה חסר להם הם רצו להעביר לנו.

תקופת התבגרות

חל שינוי בהתנהגותי והפכתי להיות יותר שקטה וקשובה לאחרים ולא רק לראות את עצמי במרכז הייתי מאוד מקובלת בחברה והרבה בנים חיזרו אחרי שסיימתי את הלימודים שלי בגיל 18.

תקופת הצבא

השירות הצבאי שלי היה בחיל הים עשיתי קורס קצינות וסיימתי אותו בהצלחה והייתי קצינה בחיל הים וסיימתי את השירות בדרגת רב סרן.

תקופת העבודה

מצאתי את עצמי בקריירה שניה מנהלת את קופת חולים מכבי זכרון וגם כאן הקדשתי הרבה זמן למתן שירות לחברי קופת החולים.

היכרות נישואים ובניית משפחה

הכרתי בשירותי הצבאי את הגבר הכי מקסים בחיל הים ,ששירת כקצין על ספינות הטילים. ושכנעתי אותו להתחתן איתי . בתאריך 26 לנובמבר 72 נישאנו בבית כנסת בכרמל, שנתיים לאחר מכן עברנו לבאר שבע ואני ששירתי בחיל בים חיל הים העביר אותי לתקופה לחיל אויר. בשנת 76 נולדה בתנו הבכורה שירה בבאר שבע, כשבעלי למד באוניברסיטה הנדסת מכונות. עם סיום הלימודים של בעלי חיל הים החזירו אותי חזרה ועברנו לגור בקרית ביאליק.

בשנת 81 נולד בננו יאיר והיינו משפחה מאושרת ושמחה. עברנו לזיכרון יעקב, שירה למדה בכיתה ז, ויאיר התחיל את כיתה ב. כל ילדותם עברה בזיכרון יעקב. בזיכרון ביתי שירה נישאה עם בעלה ונולדו לנו שלוש בנות ליאור הבכורה ורוני והגר התאומות. והאור הגיע אלינו הביתה.

תחביבים

היום אני מאוד מאוד אוהבת לקרא לטייל בארץ ישראל ובעולם בכלל.

חפץ

אצלנו במשפחה ישנה צלחת מיוחדת לפסח של אבא שלי.

יציאה לגמלאות והחוויות שלי היום

פרשתי מהצבא ופרשתי מקופת חולים מכבי לאחר מכן התנדבתי בפנימית רננים עד פרוץ הקורונה. עם סיום המגפה התחלתי לעבוד בעמותת חיל הים, שבה אני עובדת עד היום.

הזוית האישית

הנכדה רוני: :אני מאוד נהניתי לכתוב עם סבתא את הסיפור ולמדתי הרבה משמיעת הסיפור וכתיבתו."