מאגר סיפורי מורשת

שמי הימלר רבקה, נולדתי בשנת 1951. לאחר נישואיי שם המשפחה שלי הפך להיות "ויזן". עליתי לארץ ישראל מרומניה, מעיר ששמה רמניקו ולצאה, למדתי עד כיתה ד' ברומניה.

בשנת 1961 עליתי לארץ וגרנו שנה במעברה בטל צור, אבן יהודה. כשהגענו לארץ שינו לי את השם לשם עברי – רינה (היה נהוג לעולים חדשים לעברת את השם בשדה תעופה שקיבלו את הפנקס של עולה חדש). לאחר מכן עברנו לגור בנתניה בשכונת לאומיר, והמשכתי ללכת לבית ספר בשם שורשים, בגמר הלימודים למדתי בבית ספר תיכון מקצועי לשרטוט.

העלייה לארץ

כאשר עליתי לארץ בשנת 1961, העבירו אותנו ברכב משדה התעופה למעברה בשם תל צור, לא רחוק מנתניה. ההתאקלמות הייתה לא קלה ממספר סיבות. ראשית, ההבדל בין העולים החדשים לוותיקים היה גדול וזה השליך גם על הילדים בבית הספר ומחוסר תקשורת הם היו מרביצים לנו, מקללים אותנו וזורקים עלינו אבנים. לא יכולנו לעשות יותר מידי וזה בסוף עבר.

זיכרונות ילדות

הילדות שלי מתחלקת לשניים: עד גיל 10 גרתי ברומניה, לאחר מכן עליתי לארץ. מתקופת הילדות שלי ברומניה נשארתי בקשר עד היום עם שתי חברות. המשחקים ברומניה בתקופת החורף היו  בניית אנשי שלג ונסיעות עם מזחלות שלג ובקיץ היינו יוצאים לנהרות בסביבה ולנהרות ליד. בשנה הראשונה בארץ גרנו בתל צור ליד אבן יהודה בצריף ולאחר מכן בנתניה. בין המשחקים הרבים ששיחקנו, היו גם משחקי חברה כמו קלאס, חמש אבנים, גומי, תופסת ועוד.

בילדותי

לימודיי בבית הספר

המקצועות הנלמדים בבית הספר היו בעיקר מקצועות הליבה. כלומר, שיעורי חשבון, עברית, תנ"ך ואנגלית. היו שיעורים נוספים כמו מוסיקה ומלאכת יד שזה בעצם אומנות פלסטית. בבית הספר שלי היו גם תורניות מטבח. המשמעת בבית הספר הייתה הרבה יותר גבוהה מהיום, היינו מכבדים ומקשיבים למורה שלנו ולצוות בית הספר. אין דבר כזה שמישהו לא מקשיב או לא מוכן לבצע דבר מה מסוים. העונשים המקובלים באותה תקופה היו בעיקר לכתוב מאות פעמים משפט הקשור למעשה הבלתי הולם שנעשה. בבית הספר הייתה תלבושת אחידה כמו היום עם סמל בית הספר תוך הקפדה רצינית וגבוהה. כאשר למדתי בתיכון, המשמעת עלתה, התלמידים נהגו לקום בעת כניסת המורה וגם אז, תלבושת בית הספר הייתה מחויבת בסמל בית הספר והחולצה הייתה צריכה להיות בתוך החצאית לבנות ובתו המכנסיים לבנים.

הטיולים השנתיים היו ברחבי הארץ, מכתה ז' והלאה היו טיולים ליומיים כך שהלינה הייתה באולמות ספורט של בתי הספר שהתקיימו באזור הטיול כך שהבנים ישנים בצד אחד של האולם והבנות ישנות בצד השני של האולם והמורים באמצע בכדי לשמור על כולם. זוהי תקופה מאושרת עבורי.

זיכרונותיי משנות העשרים

המוזיקה שאני ובני הנוער היינו שומעים הייתה מוזיקה לועזית של הביטלס, קליף ריצ'רד, אלביס פרסלי, פול אנקה, ניל סדקה, הצלליות ועוד המון מהסגנון הלועזי והמדהים. הייתי נהנית לצללי המוזיקה ולקול הזמרים. הריקוד הנחשק ביותר היה סלואו. ריקודים נוספים שהיו הם גם טוויסט, רוקנרול ועוד. בדרך כלל היינו רוקדים במועדון לילה אבל היה מה שנקרא אז מסיבות סלוניות בבתים כאשר ההורים היו יוצאים מהבית.

אז עוד לא היו אופני תקשורת כמו היום. הטלפונים הביתיים היו נדירים וכן היו טלפונים ציבורים שניתן היה להשתמש בהם עם מטבעות ואסימונים והם היו פזורים ברחובות העיר. כאשר רצינו לשוחח, היינו קובעים ליד אחד מהטלפונים הציבוריים והיינו מתקשרים אחד לשני. היום אני לא זוכרת אם עדיין קיימים אותם הטלפונים. אולי רק בשכונות בודדות.

בתקופה שלי, לא היה נהוג לערוך בת מצוה לבנות בתוך אולם ובכל הסגנון המפואר שקיים היום. היינו עושים ארוחה משפחתית עם כל המשפחה המורחבת וזה היה תענוג גדול.

בנעוריי

אהבה ומשפחה

תחילת הקשר שלי ושל כל אחד מבני הנוער אז היו בעיקר מבית ספר, מהתיכון או במסיבות לילה. אני זוכרת שהיחסים בין ההורים לילדים היה בסגנון של  "כבד את אביך ואת אמך". מילה של הורה הייתה המילה הקובעת ברוב המקרים והחינוך היה קצת יותר קשה מהיום.

ביום נישואיי

האינטימיות ביחסים הייתה כמו היום אבל במספרים הרבה יותר קטנים מהמקובל כיום. אני זוכרת שהכול היה מוסתר ומוצנע יותר. לא היה מקובל לשוחח עם ההורים על היחסים האינטימיים כפי שנהוג כיום, בגלל השמרנות הגבוהה של ההורים שלנו.

הקמת משפחתי

הכרתי את בעלי בכך שבבניין שבו הייתי גרה, הייתה מרפאת שניים באחת הדירות שהחליטה יום אחד לשלוח אליי את אחד המטופלים שלה שהיה בן גילי, וכך בעצם הכרתי את מי שהוא בעלי כיום. מהנישואים שלנו נולדו לנו שלושה בנים. אחד מהנדס מכונות, השני ארכיאולוג, והשלישי הוא איש מחשבים.

הנכדה שלי גלי, בתו של בני הבכור, היא זו שהביאה אותי לתכנית הקשר הרב דורי אותה אנחנו חוות ביחד.

הזוית האישית

סבתא רינה: נושא המורשת פתח בינינו יותר אינטימיות ופתך את הלבבות של שנינו ומידע אחת אל השנייה.

גלי הנכדה המתעדת: נהניתי מאוד לכתוב ביחד את הסיפור שלך ואני שמחה שיכולתי לפגוש אותך יותר מהרגיל.