מאגר סיפורי מורשת

שמי אליה שהרבני, אני משתתפת בתכנית הקשר הרב דורי ותעדתי את סיפורה של סבתא שלי מיכאלה שעלתה לישראל מעיראק.

סבתא מיכאלה מספרת:

נולדתי בתאריך 30.12.1942 בעיראק. הסביבה שלי הייתה יהודית ומוסלמית, לא היו לי חברים וחברות מוסלמים ומוסלמיות, רק יהודים, ההורים שלי לא הסכימו לי חברים מוסלמים, הם פחדו. כל הזמן חיינו בפחד, אמנם חלקם היו נחמדים אבל בכל זמן פחדנו.

עלייה לארץ

בגיל שבע עליתי לארץ, קראו לי אז "אנג'ל אשר", השם "אנג'ל" אומר מלאך, אני לא יודעת מה המשמעות של השם "אשר".

יום אחד, שהגעתי לבית הספר, הייתי בכיתה ג', למורים היו קשה להגיד אנג'ל, אז שינו לי למיכאלה, אנג'ל – מלאך – מיכאל – מיכאלה. המנהלת שינתה לי את השם, הייתי ילדה קטנה אז זה לא הפריע לי.

בבית היה לנו מאוד צפוץ, היינו 10 נפשות בבית של חדר וחצי, הייתי עם האחים הגדולים שלי בחדר, אני הכי קטנה. הייתי יתומה מאב, כשנולדתי אבי נפטר, דודה שלי, אחות של אימא שלי גרה איתנו ועזרה לאמי בגידול הילדים. היו מיטות נפתחות, כשהלכנו לישון פתחנו את המיטות וכשקמנו סגרנו אותן.

כשהגעתי לגיל 12 לא חגגתי בת מצווה, זה לא היה נהוג, קצת התבאסתי, אבל הבנתי שהכל בסדר ולא קרה שום דבר נוראי, חגגתי יום הולדת רגיל, עם החברים והחברות שלי. יצאנו לשדות, רקדנו ושרנו, שיחקנו תופסת והקפצנו אבנים, אלו היו המשחקים האהובים עלי.

מאז שעלינו לארץ, כל יום שבת אכלנו בבית סביח, זה היה המאכל האהוב עלי ועל המשפחה שלי.

כשהגעתי לגיל 18 לא התגייסתי לצבא, כי המשפחה שלי לא ראתה זאת בעין יפה, שאני אהיה יחד עם בנים, אז אמרנו שאנחנו דתיים ולא התגייסתי. עבדתי בהכנת תיקים לצבא, את הכסף נתתי לאימא שלי בשביל שנוכל לקנות ארון.

משפחה 

אנחנו היינו 10 נפשות במשפחה, ששה בנים, שתי בנות והורים. לאחים של קראו: האח הראשון: עזרא, האח השני: אלברט, האח השלישי: משה, האח הרביעי: יוסף, האחות החמישית: שמחה, האח השישי: ראובן, האח השביעי: יצחק, אימא שלי: נעימה, אבא שלי: רחמים

בית ספר

בבית ספר לא למדנו על השואה, אימא שלי לימדה אותי. המקצועות האהובים עלי היו מתמטיקה וספרות, מאוד אהבתי ספרות, כי המורה לימד אותנו מכל הלב, זה לא היה אפשרי לא לאהוב ספרות עם המורה הזה, היה לי מאוד כיף בשיעורי ספרות, מתמטיקה מאוד עניינה אותי, אהבתי לחשב תרגילים ובמיוחד לפתור אותם. הייתי עושה ספורט רק בבית ספר, היה לי דיי כיף לשחק עם החברים שלי.

עכשיו אני לא מתגעגעת לעיראק, אבל אני מסוקרנת לראות איך המקום השתנה, איך הסביבה שבה גדלתי השתנתה.

הזוית האישית

סבתא מיכאלה: היית מאוד סבלנית והיה לי מאוד כיף לספר לך את הסיפור שלי. את היית מאוד קשובה וזכרת כל דבר שאמרתי לך. היה לי מאוד כיף לעזור לך בעבודה ולענות לך על השאלות, אני שמחה ששאלת אותי והקשבת לי.

הנכדה אליה: סבתא שלי הייתה מאוד נחמדה וסבלנית, היא מאוד עזרה לי וענתה לי על כל שאלה, היא שלחה לי את התמונות שהייתי צריכה והקדישה לי הרבה זמן.