מאגר סיפורי מורשת

אני פנינה בת 68, נולדתי בסידי רחאל במרוקו. הגעתי לארץ בגיל שנתיים וחצי ישר למעברה, סמוך למכללת ספיר. כשנולדתי, אמי רצתה לקרוא לי פרחה על שם סבתי ז"ל. ביומיום במרוקו קראו לי פאני. המורה בכיתה א' החליט שהשם פאני לא ישראלי והחליט על דעת עצמו שהשם שלי יהיה פנינה ומאז זה השם שלי.

במעברה זכורה לי רק המקלחת המשותפת בימי חמישי. כמו כן זכורים לי הזוחלים שהסתובבו בתוך הצריף ובגללם לא ישנתי בלילה.

המעבר לשיכון קבע הייתה חוויה משמחת. זכור לי רגע מרגש שבו לחצתי על כפתור ונדלק האור, השירותים היו נקיים ולבנים ובהם זרמו מים. בגלל שמשפחתי היתה גדולה קיבלנו שתי דירות.

בשכונה, היו משפחות ברוכות ילדים. כל היום בילינו בשכונה, שיחקנו מחבואים, קלאס, חבל, חמש אבנים וטיילנו בשדות מסביב. כל היום היינו בחוץ, כאשר היינו רעבים, היינו נכנסים לוקחים כריך וחוזרים לשכונה. במכולת השכונתית היינו קונים סוכריות, ומסטיק בזוקה, ואם אמא שלי היתה מבקשת היינו קונים שש כיכרות לחם ביום! היינו שלוש עשרה נפשות. בערב היו מתחילות הצעקות של ההורים להכניס את הילדים הביתה.

אני למדתי בבית ספר הרואה. הייתי תלמידה טובה מאוד. אהבתי ללמוד, כל שיעור היה חוויה בפני עצמה.  הספריה הייתה הבית השני שלי ואחרי בית הספר הלכתי ישר לספריה, עד שהספרנית בשבע בערב היתה מגרשת אותי. בכיתה ח' עברתי את מבחן הסקר. מי שעבר אותו היה כשיר להמשיך לתיכון.

סבא שלי, אבא של אמא שלי, רבי חגי פרץ היה מקובל גדול ותלמיד חכם מאוד. הוא כתב פסקי הלכה ושמו יצא למרחוק בשל בקיאותו בתנ"ך והיכולת שלו לעשות ניסים מאמרי פיו. חלק מהניסים שעשה נמצאים בספר "הזוהר". הוא למד תורה עם הבבא סאלי במרוקו.

החפץ שעובר מדור לדור במשפחה הוא אבנט – חגורה רחבה למותניים. האבנט כחול, ומאחר שאנחנו הרבה אחים כל אחד לקח חלק קטן. אנחנו משתמשים באבנט כסמל לסגולה.

הזוית האישית

פנינה: למרות שהסיפור מוכר לי וידוע. לספר אותו מחדש מפרספקטיבה עכשווית לנכדה שלי, מעצים את החוויה וגורם להשתהות ולהבין שעשינו מעשה גדול בתנאים לא תנאים שהובילו למה שאנו היום, וזה הרבה. שיתוף עם הנכדה מביא אותי להבנה עמוקה ממקור ראשון איך הלכה למעשה נבנתה פה מדינה. אליה: אני ידעתי את רוב הדברים חוץ מהאבנט.