מאגר סיפורי מורשת

בית ההורים

שמי שמוליק סימון, נולדתי להורים מאד מיוחדים. ההורים שלי נולדו בעירה בשם "פיאטרה-ניאמץ" שנמצאת במרכז המדינה רומניה. הם נפגשו כאשר אימא שלי (טוני), הייתה בכיתה א' ואבא שלי (סולי) היה בכיתה ג'. הפגישה ביניהם הייתה במסיבת ברית מילה של מכר משותף של ההורים שלהם. מאז ועד יום מותם הם לא נפרדו. הם עברו את תקופת השואה וניצלו בנס.

אחרי תום מלחמת העולם השנייה הם עלו לישראל בדרך לא דרך, ועברו תקופת קליטה מאד קשה, החל ממגורים באוהלים ובצריפים וללא עבודה ופרנסה. ואט אט הם שיקמו את עצמם, עברו לחולון ומשם אבא שלי היה יוצא ברגל כל בוקר לעבוד בפרדסי ראשון לציון, ואילו אימא שלי עבדה כתופרת.

החתונה שלהם בשנת 1948 התקיימה ברחוב.

בשנת 1949, כאשר הורי גרו עדיין בחולון ואבא שלי עדיין עבד בפרדסי ראשון-לציון, הוא קרא בעיתון שמחפשים אנשים שיעברו לחיות במושב ויעסקו בחקלאות. אבא שלי שלא הבין כלום בחקלאות התנדב לעבוד, והורי יחד איתי עברו לחיות במושב שנקרא "חרב-לאת".

היה זה מקום שומם למדי וכמעט ללא כל חקלאות, והורי קיבלו חדר בצריף (כל הרווקים גרו באוהלים, ומאחר ולהורי היה ילד הם קיבלו לגורם בחדר בצריף). במהלך השנים הם בנו בית ועסקו בחקלאות אמיתית. היה להם שדה בו גידלו ירקות, לול לגידול עופות. בהתחלה אבא ניסה לגדל פרות, אבל נטש את זה בהקדם. במהלך השנים אבא שלי הפך להיות מזכיר המושב, ומאחר והתמחה בחקלאות הוא נתמנה להיות מדריך חקלאי לעולים שהגיעו ממרוקו בשנת 1955.

ההורים שלי דברו בעיקר בעברית, אבל הסבתא והסבא שלי, וכל האנשים שגרו ברחוב שלנו, דיברו רומנית ואני למדתי לדבר קצת בשפה הזאת, דבר שעזר לי הרבה שנים לאחר מכן, ללמוד לדבר קצת ספרדית.

בשנת 1955 נולדה אחותי שפרה.

בילדותי

הסביבה בה גדלתי

כפי שסיפרתי, גדלתי במושב בשם "חרב לאת" שנמצא דרומית לעיר חדרה. היה זה מושב שנוסד על ידי ארגון 'חרב לאת' שחבריו היו חיילים משוחררים שלחמו בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה וכן חיילים שנלחמו במלחמת השחרור. המסגרת שתמכה בהקמת ישוב זה הייתה תנועת "האיחוד החקלאי" שהיא תנועת התיישבות המאגדת ישובים חקלאים שונים.

שם הישוב ניתן על סמך הפסוק בספר הנביא ישעיהו: ”וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת, לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה.” ומאחר ומדובר בחיילים לשעבר שהפכו לחקלאים, לא היה שם מתאים יותר.

כשהורי הגיעו לשם, הייתה זו אדמת טרשים שוממה, כשבאמצע מספר צריפים ומספר אוהלים. בצריפים נתנו חדר אחד בלבד, לזוגות שהיו להם ילדים. והזוגות ללא ילדים והרווקים גרו באוהלים. התנאים בהם חיו התושבים החדשים היו קשים מאוד, ולדוגמא, הייתה להם מקלחת משותפת, שירותים משותפים ואפילו מטבח משותף. כביסה נעשתה בגיגיות ואת הכביסה הנקייה תלו בכל מקום אפשרי. על חשמל לתאורה ולצרכים אחרים, לא היה מה לדבר והם השתמשו לתאורה בעששיות נפט מסריחות, ולחימום בימים הקרים הדליקו ענפי עצים שקוששו בסביבה בתוך חצאי חביות.

החקלאות, שהייתה המטרה העיקרית לעילה לחיות במושב, הייתה ממש בחיתולים וכל אחד הביא מהידע שלו בארצות מוצאו.

צריך להבין שהרבה הם לא ידעו מפני שכולם חיו את תקופת בגרותם בתקופת השואה וחקלאות זה לא מה שהעסיק אותם. בכל אופן הם התחילו להכין גינות ולגדל גידולים חקלאיים ואתם שיווקו במשותף.

במהלך השנים, כל משפחה קיבלה שטח אדמה ונבנו להם בתים בסיסים ופשוטים שכלל בסה"כ שני חדרים, מטבחון ושירותים, וגם חיברו אותם לחשמל.

כל משפחה גידלה ליד הבית חקלאות זעירה שכללה בעיקר ירקות מסוגים שונים ובנוסף כל משפחה גידלה עופות על מנת שיהיה ביצים ובשר. בנוסף כל חברי המושב שתלו פרדס עצי הדר שהיה משותף לכולם, כלומר העיבוד והטיפול והשיווק נעשה במשותף והרווחים (כשהיו) חולקו שווה בשווה בין כולם.

המושב היה מבוסס על מספר רחובות, כאשר בכל רחוב, באופן טבעי, התגורר משפחות שארצות המוצא שלהם דומה. אנחנו גרנו ברחוב שכל המשפחות היו מרומניה.

בתמונה הבאה, מופיעים ההורים שלי, סולי וטוני, ליד הבית שבנו

קניות של אוכל ודברים לבית היו נעשות במכולת (וקראו לזה "צרכנייה") שהחזיקה מוצרים הנדרשים מידי יום, ודברים אחרים כמו בגדים ונעלים וכדומה, חייבו נסיעה מיוחדת לערים הקרובות שהיו חדרה ונתניה. נסיעה כזו לא הייתה דבר של מה בכך, הואיל והמושב היה מרוחק מהכביש לחדרה ונתניה, היה צורך ללכת ברגל עד לכביש הזה ושם לחכות לאוטובוס ולקוות שיגיע בזמן.

זיכרונות ילדות

יש הרבה זיכרונות מתקופת הילדות וקצרה היריעה מלספר את כולן. הזיכרון הבולט מכולן הוא החופש שהיה לנו כילדים, כלומר כשהיינו באים מבית-הספר, אוכלים ועושים שיעורי-בית (מי שכבר עשה), נהגנו לעזור להורים בעבודות חקלאות שונות, ולאחר מכן היינו הילדים מתכנסים ליד המכולת ואז היינו עושים את כל  מה שעולה על רוחנו. והעיסוקים שלנו היו החל ממשחק כדורגל (על מגרש חול שניקינו לבד), דרך טיולים בחורשות האקליפטוס של דרום חדרה (אלו ששימשו לייבוש ביצות), סיורים בחולות במקום שכיום נקרא "פארק השרון" ושם היינו קוטפים פרחים או מנסים לדוג דגים בשרידי הביצות שהיו שם.

אין ספק שאחד הזיכרונות שלי קשור לנושא האוכל. אימא שלי יצאה מדעתה לבשל לנו מאכלים מרומניה וזה התחיל במרק צ'ורבה, ממליגה עם גבינה, חצילים בצורות שונות, קבב, פפנש (מין סופגנייה מתוקה), עוגת קוזונק ועוד.

התמונה הבאה היא שלי עם ההורים בתקופה בה עדיין גרנו בצריף עץ

החברים

מבחינת חברים, היו לנו שני מעגלי חברים. האחד של כל ילדי המושב, ששחקו ביחד (מחבואים, כדורגל, סימני לילה וכו'), עשו שפע של שטויות (כמו למשל לגנוב טרקטורים או לפרוץ למחסן התערובת ולאכול חרובים ועוד), ובימי שישי בערב עשינו מסיבות סלוניות, כלומר באיזה מבנה שמשום מה קראו לו "המועדון" נהגנו להביא פטפון שכבר אז היה מיושן, ועליו ניגנו תקליטים שהשגנו בדרך לא דרך ורקדנו ריקודים של מבוגרים.

מעגל החברים השני היה מעגל מצומצם והיו כ-3-4 בנות ואתו מספר בנים. הקשרים בקבוצה הזו היו מאד הדוקים, ונהגנו להיפגש הרבה במכולת בערב ולשבת על המרפסת שלה ולדבר על הכל.

בנעורי

בית הספר

בכיתות הנמוכות למדנו בבית הספר בכפר הרואה (בפר סמוך), היה זה בית ספר דתי וחייבו אותנו הילדים החילונים לחבוש כיסוי ראש ולהתפלל כמו כולם. ברור שלא התפללנו אלא מלמלנו בלי קשר לכתוב. הכל היה טוב ויפה עד שהגענו לכיתה ו' והגיע מנהל חדש שחייב אותנו לחבוש כיפות וללבוש ציצית. עד היום אני זוכר שאימא שלי תפרה חוטים לבנים שאיתם קשרו שקים עם אוכל לתרנגולות, ועשתה מגופיה פשוטה ציצית. באותה שנת לימודים גם הוגברו לימודי הדת למיניהם.

ההורים כמובן כעסו והתקוממו, וקיבלו החלטה להעביר אותם לבית הספר בכפר ויתקין, שהיה אומנם קצת מרוחק, אבל היה לנו אוטובוס קבוע שלקח אותנו והחזיר אותנו מבית ספר. עד היום אני זוכר את ההלם שהיה לנו מרמת הלימודים אליה נחשפנו ובמיוחד מהיחס הטוב והיפה של המורים לילדים, היה זה עולם אחר.

כפי שסיפרתי, היה מקובל שילדים במושב עוזרים להורים בעבודות המשק, כנראה שעקב כך הייתה לי משיכה לנושאים טכניים, וכשסיימתי את בית הספר העממי, ביקשתי ללמוד בבית הספר "אורט" שהיה בנתניה במגמה של מכשירנות.

באותה תקופה האלקטרוניקה כמעט ולא הייתה קיימת, ובכל המטוסים שהיו אז הציוד והמכשירים היו עשויים ממרכיבים מכניים עדינים, ומשום מה זה משך אותי. תלמיד מצטיין ממש לא הייתי, אבל אני זוכר משפט שאמר לנו המורה למכשירנות: "מכשירנים גדולים אתם לא תהיו, אבל תהיה לכם גישה טכנית לכל דבר", ובדיעבד הוא צדק. מאוחר יותר כשהייתי בצבא בחיל השריון, למרות שהייתי איש צוות טנק, מאד אהבתי לעזור בתיקון של הטנקים ובמיוחד אהבתי לתקן את המקלעים שהיו בטנקים ונטו להתקלקל די הרבה.

 התמחתי במכשירנות

השירות הצבאי

לצבא התגייסתי חודשיים אחר "מלחמת ששת הימים" בשנת 1967. בצבא נבדקה התאמתי לקורס טייס אבל לא ממש התאמתי. במלחמה זו חיל השריון קנה את עולמו ואני התעקשתי להיות שריונאי, ואכן השגתי את מבוקשי והייתי לוחם בחיל השריון ועברתי את המסלול המקובל. בהתחלה הייתי איש צוות, אח"כ עברתי להדרכה בבית-ספר לשריון וסיימתי כמפקד טנק.

השירות הצבאי היה די קשה והוא כלל מאמצים פיזיים לא פשוטים, לילות ארוכים ללא שינה, רעב (כן רעב…היו לא מעט מקרים בהם לא היה אוכל ואני זוכר שמרוב רעב אכלתי לחם יבש עם שיירים של בצל). מעבר לכך השתתפתי ב-"מלחמת ההתשה" שהייתה מלחמה משני צידי תעלת סואץ, המצרים ירו עלינו ואנחנו ירינו עליהם ואנשים נפצעו ונהרגו, ולמזלי יצאתי מזה חי.

בשנת 1973 פרצה "מלחמת יום כיפור" ואף היא הייתה מלחמה קשה וחברים נפצעו ונהרגו.

 תמונות מתקופת השירות הצבאי

עבודה

כפי שסיפרתי, בבית הספר התיכון למדתי מכשירנות, וכשהשתחררתי מהצבא הבנתי שמכשירנות ללא אלקטרוניקה, זה בעייתי, והלכתי ללמוד "טכנאות אלקטרוניקה".

אחרי הלימודים, התחלתי לעבוד כטכנאי בחברת "אלת"א" שבאשדוד, חברה שהייתה חברת בת של התעשייה האווירית (תע"א). לאחר מספר שנים זומנתי לעבוד כמדריך בבית-הספר של התע"א בחברה המרכזית שליד שדה התעופה "בן-גוריון".

תוך כדי העבודה וההדרכה, אחד הנושאים שנתבקשתי להדריך היה נושא שנקרא מזל"ט (מטוס זעיר ללא טייס) ואני הייתי צריך ללמוד וללמד את כל האלקטרוניקה של המטוס ושל תחנת הבקרה שלו.

תוך כדי לימוד הנושא, הכרתי את מי שהיה הטייס היחידי שהיה אז, של המזל"ט, ותוך כדי כך הוא לימד אותי את כל נושא הטייס ובסופו של דבר נתן לי הסמכה כמטיס מזל"ט. בינתיים לא מצאתי את מקומי בבית הספר של התע"א (בעיקר בגלל הרמה הירודה של ההדרכה שפגשתי שם) והחלטתי לעבור למחלקת ההנדסה שעסקה בפיתוח המזל"ט וכאן החלה תקופה ממושכת שנמשכה למעלה מ-30 שנה.

קצת קשה להרחיב על תהליך העבודה בגלל מורכבותו, אבל כעיקרון עסקתי בדברים הבאים:

– אפיון תפעול של המל"ט (מטוס ללא טייס), ושל המטע"דים (מטע"ד = מטען ייעודי כגון מצלמה, מכ"ם, פצצות וכו') השונים שהותקנו בו. האפיון חייב גם כתיבת מפרטים מדויקים של פעולת כל מרכיב ומרכיב הן במל"ט והם בתחנת הבקרה הקרקעית (תב"ק) שלו. ובמשך 30 שנה הייתי מעורב בדגמים שונים של מל"טים ושל מטע"דים וקצרה היריעה מלספר על כולם.

– כתיבה וביצועים ניסויים בשלבים השונים.

– ביצוע טיסות ניסוי.

– טיסות הדגמה ללקוחות בכל רחבי העולם.

– הדרכת תפעול והטסת המל"ט והמטע"דים שלו ברחבי העולם.

הייתה זו תקופה מסעירה ומרתקת שחשפה אותי להרבה טכנולוגיות מתקדמות, וגם חשפה אותי לאנשים ומקומות ומאכלים בעולם, שבאופן רגיל לא הייתי מגיע אליהם.

 במחלקת ההנדסה והפיתוח

 חלומות

התגייסתי לצבא בשנת 1967 מייד אחרי מלחמת ששת הימים. ההישגים והניצחון הגדול אותו השיג חיל האוויר, גרמו לי לרצות להיות טייס. למרבה הצער, החליטו שאני לא הכי מתאים, ולכן בחרתי לשרת בחיל השריון, שאף הוא הגיע להישגים מדהימים במלחמה זו.

כמתואר לעיל, החיים הביאו אותי לעבוד בתעשייה אווירית, שם נחשפתי לפרויקט של המטוס ללא טייס (מל"ט) והתאפשר לו ללמוד ולקבל הכשרה במטיס של המל"ט ולעסוק בהטסה ופיתוח של המל"טים מהסוגים השונים עד ליציאתי לגמלאות. כך שהחלום שלי לעסוק בטייס התגשם.

מעבר לכך, בגילי כבר אין חלומות לעתיד, העתיד שלי מאחורי, אבל מאד הייתי רוצה שמצבו של נכדי מתן ישתפר, והוא יגיע לרמת עצמאות שתאפשר לו חיים טובים, ובנוסף הייתי מאד רוצה שטליה שמתעניינת במקצועות המדעיים, תשיג את חלומותיה בעתיד (ואני די בטוח שהיא תשיג כל מטרה שהיא תציב לעצמה).

גמלאות

כפי שמובן מהמתואר לעיל, שנות עבודתי היו מאד סוערות ועמוסות, ולמזלי הרב התאפשר לי לצאת בגיל מוקדם לגמלאות, ובדיעבד אני שמח על כך. ורק כשיצאתי לגמלאות הבנתי עד כמה הלחץ והעומס היו גדולים עלי בעבודה.

כיום, במועד כתיבת שורות אלו, אני חי בסדר יום מאד קבוע. כל בוקר בשעה 6:30 אני הולך לחדר הכושר, ולקראת השעה 8 אני נוסע ולוקח את הנכדה שלי טליה לבית הספר. פעם בשבוע (לפעמים פעמיים) אנחנו נוסעים לבקר את הנכדים שגרים בכפר-סבא.

אחד הנכדים שלי, מתן, הינו על הרצף האוטיסטית ועל מנת לסייע לו, אני מכין לו מצגות שמלמדות אותו נושאים שונים כולל הקלדה, ואת זה אני עושה בכל רגע פנוי, והילד אכן מתקדם יפה.

מעבר לכך, כמעט כל יום בצהרים, אני הולך לישון כחצי שעה ואח"כ אני מרגיש רענן לגמרי. לפחות שלוש פעמים בשבוע, אחרי שעות הלימודים הנכדה טליה באה אלינו ואחרי שהיא אוכלת ארוחת צהרים אני יושב איתה על שיעורי הבית ועל הלימודים בכלל, והיא מגיעה להישגים מכובדים בבית הספר.

הזוית האישית

סבא שמוליק: לסיכום כתיבת הדברים האמורים לעיל, גיליתי דבר מעניין והוא שכסבא, אני יכול לגדל את נכדיי ולגלות שבעצם הם לא יודעים עלי כלום, ועכשיו לאחר סיום הכתיבה, אני יכול לומר שזה היה די נחמד לשבת ולספר לטליה את סיפור החיים שלי, ואני מאמין שהדבר ייטמע בזיכרון שלה למשך כל חייה.

טליה: הייתה זו חוויה מעניינת ומרתקת לשמוע את סיפור החיים של סבא שלי ולשמוע על הוריו ועל ילדותו.