מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

החיים על פי ניסים דיין – רטרוספקטיבה

סלפי בבבית האבות
בהשקת סרטו האחרון
על אמנות, החיים כאמן ואקלקטיות

ניסים דיין, כיום בן 76, נולד בתל אביב בשנת 1946, גרוש ואב לשלושה ילדים, שוהה בבית אבות עירוני רמת גן.

ניסים מספר: "נולדתי בשנת 1946 בתל אביב, מול המסגד ביפו. אבי היה איש ההגנה. בעקבות מתיחות בטחונית, הוצע לאבי לעבור לבית ערבי שהתרוקן מאנשים בצפון תל אביב.

אבא היה אוטודידקט, אספן ספרים בצעירותו, והיה מנוי לספריית מעריב, ואני קראתי אותם בשקיקה, וטיפחתי ספריה די גדולה בעצמי. מגיל 14 עד הגיוס התחלתי לכתוב, שלחתי סיפורים למעריב לנוער, הייתי גם כתב נוער, מדווח על סיפורים שונים. למדתי בתיכון חד"ש בתל אביב, ונהגתי לערוך ולכתוב בכתב העת הבית ספרי, כבר אז התחיל הרומן שלי עם הכתיבה.

למדתי במגמת מזרחנות, ועקב ציונים מצויינים בבחינות בערבית, אגף המודיעין גייס אותי ליחידה שהיום היא 8200, ושם מוניתי להיות מורה לערבית. עם חלק מהתלמידים אני עדיין ידיד. הייתי גם מחוייב לחקור "שטינקרים" מלבנון, וחייתי הרבה על ציר לבנון – ראש הנקרה. פיתחתי יחסי ידידות עם אנשים יוצאי עיראק, שהיו שואלים אותי הרבה על קולנוע (היה לי הרבה ידע בתחום). אפילו הלכתי לאליפות ארצית בתחום הקולנוע. בעקבות הזכייה גם זכיתי בכניסה חינם לבתי קולנוע למשך תקופת מה..

בזמן המלחמה, הרבה אנשים מסביבי מתו, וזה הייתה ממש מטלטל (אנקדוטה: המפקד ביקש מאיתנו שנכתוב צוואה בזמן שישבנו בסואץ). מיד שהסתיימה מלחמת ששת הימים חזרתי לכתיבה, פרסמתי שני סיפורים קצרים בכתב העת קשת (הסיפור הראשון גם זכה במקום מאוד בולט באנתלוגיה של קשת) וזומנתי גם לראיונות בטלויזיה כדי לדבר על ספרות.

התקבלתי ללימודי פילוסופיה יהודית באוניברסיטת בר אילן, בעידודו של פרופסור מהמחלקה, והייתי מאוד גאה בכך. יום אחד פגשתי חבר שלי, שאמר לי שניסן נתיב שלמד איתנו בתיכון פתח סטודיו פרטי למשחק, והציע שאלך ללמוד אצלו. ניסן החליט לקבל אותי. וכך הפכתי לתלמיד "מועדף" של ניסן, שציוות אותי בין היתר לפרויקטים שונים (עוזר במאי, מתרגם מחזות). מחזה אחד בצרפתית שתרגמתי, הצליח מאוד. מה שהוביל את ניסן להטיל עליי עוד תרגומים. ואז הופניתי לתיאטרון הבימה, שם שיחקתי במשך עונה אחת.

לאחר מכן, בעזרת כסף שהרווחתי מהרצאות, החלטנו אני וחבר להפיק את הסרט הראשון, "איש בקצה". זה סרט קצר, וחשבתי איך להשיג מימון לסרט באורך מלא. פרסמתי מודעה בעיתונות למימון לסרט ישראלי "אחר", ולאחר זמן מה קיבלתי פידבק של אדם שהיה מוכן לממן חלק מהסרט  (לתנאים שלי: סרט שחור לבן, שחקנים לא מקצועיים). הסרט ("אור מן ההפקר") לא הצליח כלכלית. זה היה בזמן המלחמה, מה שגרם לכך שנכנסתי לקשיים כלכליים, זו הייתה תקופה קשה מאוד.

עבדתי באופן מאוד אינטנסיבי, הצלחתי לביים סרטים תיעודיים ו5חמש דרמות לטלויזה החינוכית, מה שגם סיפק לי יציבות כלכלית באותה תקופה. התבקשתי לכתוב פרק (שהפך לסדרה) על בסיס ספר של "מישל עזרא ספרא ובניו", הסדרה זכתה להצלחה מסחררת.

אחר כך, התבקשתי ליצור סרט (השלישי שלי) על סיפור אהבה בין פרקליט יהודי לערביה – "גשר צר מאוד". במקביל פנתה אלי מפיקה ליצור סרט על הצלת 80 ילדים יהודים בתקופת השואה באיטליה. קיבלתי על הפרויקטים האלה מספר פרסים.

לאחר מכן הייתי מבקר קולנוע והעברתי הרצאות. לאחרונה גם עשיתי עוד סרט (מפריח היונים). בשנים האחרונות היה לי קצת בעיות בריאותיות, ואני מתאושש מהן לאחרונה.

הזוית האישית

איתמר הסטודנט המתעד: זו היייתה חוויה מאוד מרגשת, לשמוע את סיפור חייו של ניסים.

ניסים: שמחתי לספר את קורות חיי לאיתמר.

מילון

נאו-ריאליזם
זרם בקולונע שמתאפיין בהדגשת הסביבה ההטבעית ככל האפשר, אם על ידי שחקנים לא מקצועיים, וכן בשחור לבן וכו'.

ציטוטים

”הקונוע זה הכל בשבילי “

הקשר הרב דורי