מאגר סיפורי מורשת

שלום, שמי אליהו (אלי) אזולאי. נולדתי בתאריך 24.2.1957. נולדתי בישראל בבית החולים קפלן, והתגוררתי במושב תירוש. נולדתי להוריי משה וסוליקה אזולאי, שהגיעו ממרוקו. גדלנו בבית קטן שאותו בנתה הסוכנות היהודית, 40 מ׳׳ר ללא שירותים, מקרר ללא חשמל. היינו קונים גושי קרח ממשאית שבאה כמה פעמים בשבוע למושב, הבית היה ללא ריצוף. גרנו בבית הזה הורים ותשעה ילדים.

התגייסתי לצה״ל בשנת 1975 עד 1986, התחלתי לעבוד בתנובה ב- 1986 עד 2003, בשנים הראשונות כמחלק תוצרת, ובשנים האחרונות כמנהל תחבורה בסניף דרום ומשנת 2003 אני עובד באגד עד היום. אני אוהב לשחק כדורגל מגיל קטן, צפייה במשחקי טניס, ספורט יומיומי.

משה וסוליקה אזולאי היו הוריי, הם נולדו באסני במרוקו. אבא נולד בשנת 1931 ואימא בשנת 1941. הם סיפרו שעל מנת להתפרנס הם נאלצו לצאת מהבית מיום ראשון מיד לאחר שבת, רכובים על חמורים למקומות מרוחקים בכדי למכור בעיקר פירות יבשים ותוצרים שגדלו בחקלאות והיו חוזרים לקראות סוף השבוע ביום חמישי. הם סיפרו שהיו חיים בקשרים מאוד טובים עם המוסלמים באותם שנים, ומלך מרוקו אהב אותם ולא נתנו יד להצקות ליהודים. הם גרו בדירות שהיו בנויות מחימר וקש שחלקן נמצאים עד היום במרוקו באותם כפרים.

ילדות

הילדים דיברו בשפה העברית, וההורים שעלו לארץ בתחילת1957 עדיין דיברו ערבית מרוקאית. מאכלים מיוחדים היו בעיקר בחגים כמו פסח, היינו יוצאים מהבית בערך חודש לפני ואוכלים מחוץ לבית בתוך צריף, כדי לא להשאיר חמץ בבית וכל הבישולים התקיימו בו. המאכלים המיוחדים היו מאכלים מסורתיים ממרוקו.

השירים היו בעיקר במרוקאית, אמי אהבה לשיר את שירי טקס החינה במרוקאית. כשעלו ממרוקו, עלו במשפחות גדולות והם שמרו בארץ על הקשר מקרוב והיו נפגשים מדי פעם מכל חלקי הארץ, בעיקר באירועים משותפים ושרים יחד עם כלי נגינה בכדי לשמור על המסורת במרוקו.

תקופת בית הספר והלימודים

בילדותי למדתי בבית ספר במושב ממלכתי דתי מכיתה א׳ – ח׳ ולאחר מכן יצאנו  ללמוד בתיכון אזורי נוחם במושבים הסמוכים. גם בגן כולם היו באותה המסגרת כך שחברויות נוצרו מגיל קטן עד בגרות, למדנו בעברית את כל המקצועות. בהפסקות שיחקנו בגולות ובמשחקי כדור, מחבואים ומשחקים המוכרים כיום. היו לנו טיולים שנתיים בבית הספר, ללא לינה כמו שמקובל כיום.

בניית משפחה

בגיל צעיר נישאתי לבת דודתי, רחל. יחד הקמנו משפחה של ארבעה ילדים: אושרת, קובי, נופר ושי רפאל (ז״ל). התגרשנו והכרתי את יוליה אשתי, הבאנו יחד את חנה. כיום כולנו יושבים יחד בשולחן השבת והחג כמשפחה אחת ומאוחדת.

מסר לדור הצעיר

ארצנו חשובה, עבדנו עליה המון ונלחמנו עבורה, אל תשכחו את עבודתנו בחקלאות ובפיתוח הארץ. הציונות היא ערך עליון שמייחד אותנו בתור העם היהודי ובתור ישראלים. כוחנו באחדותנו.

בחיים שלנו יש המון מכשולים ופניות שונות שלא תמיד ברורות לנו, החיים מפתיעים, זרמו איתם קחו הזדמנויות בחייכם ותנסו דברים חדשים. טיילו, תאהבו, תתפתחו, חיים פעם אחת.

הזוית האישית

חנה הסטודנטית המתעדת: מהנה ללמוד על עברו, בעיקר כשהוא מספר על כך בצורה מאוד מעניינת.