מאגר סיפורי מורשת

שמי עמנואל, נולדתי בשנת 1931 בעיר צפת, ישראל. שמה של אמי הוא רבקה, שם אבי בנימין. שמות אחיי: שלמה, יעל, מרגלית, יצחק, רפאל, דניאל ומלכה.

הבית של הורי – להם אני חייב הכל!

הוריי קראו לי בשם זה משום שזהו שם ברכה – "עמנו-אל". ההורים רצו שם עם משמעות ועם סיומת אל. השם של הבית שלנו היה 'שבבו', שבבו היה בעל הבית. השמות של הבתים היו על פי בעלי הדירה. גרנו בכמה דירות. הדירות היו בקומותיים, ליד הדלת החדר הראשון היה השירותים ואחר כך היה המטבח, הסלון, חדר האוכל וחדרי השינה. אימא הייתה עקרת בית, ואבי היה סוחר בגדים. בדרך כלל אכלנו מירקות הארץ, דגים טריים וגבינות תוצרת צפת, קנינו את המצרכים במכולת. היינו בשכונה יהודית בצפת אשר הייתה מחולקת לחצי תושבים ערבים וחצי תושבים יהודים, אנחנו היינו בחצי של היהודים. היו בתי כנסת בכל פינה, נהגנו ללכת כל שישי ושבת. הבגדים שלבשנו היו שונים מהבגדים של היום. בחורף לבשנו טרנינג ובקיץ מכנסיים קצרים וחולצת טריקו.

הזיכרונות היפים שלא בקלות שוכחים

החברים שלי היו השכנים שגרו לידנו. שיחקנו תמיד בחוץ תופסת, מחבואים, מחניים וכדורגל שעשוי מסמרטוטים קשורים. בשעות הפנאי שיחקתי עם האחים שלי דמקה ומשחק קלפים 'סקמביל'. כמו כן עזרתי לאבא בחנות הבדים. לא היו הרבה שעות פנאי, לא היה חשמל, והיינו הולכים לישון מוקדם. למדתי בשלושה בתי ספר: בגיל 5-6 ב"חדר", זה כמו ישיבה. אחר כך למדתי בבית ספר אליאנס בצפת. בגיל 16 עברנו לגור בתל אביב. עבדתי במפעל לברזל, ולמדתי בבית ספר ערב. למדנו ארבע שפות: צרפתית, אנגלית, ערבית ועברית. לא היינו מדברים שיחות אישיות עם המורים, רק בענייני לימודים. עונש בבית הספר היה למשל לכתוב פזמונים מספר תהילים.

השירות שגרם לחיי להשתנות

בגיל 16, התגייסתי לאצ"ל, בסמוך לזמן שהבריטים החלו להתקפל בחזרה לבריטניה ובזמן שהמחתרות החלו להתפרק ולהתאחד לצה"ל. צה"ל גייס אותי למרגמות 81. מרגמות 81 זה נשק קצת גדול יותר ממרגמה שנושאים ביד, ויורה בערך עד 1600 מטר. אני הייתי מדריך בקורס מרגמות. יצא לי להשתתף בקרב אחד, כשירינו במרגמות על כפר ערבי. בקרב הזה חלק מתפקידנו במרגמות 81 היה לתת חיפוי על הכוח הרגלי. ירינו כמה פגזים כדי שחיל הרגלים יוכל להיכנס בקלות לכפר. אחרי הפגז הראשון הערבים קמו וברחו. יהודי צפת נכנסו לכפר, לקחו כסף, רהיטים ואוכל. הערבים השאירו הכל וברחו.

האהבה שאאחל לכולם

הייתי איש מילואים, מפקד כיתה. שלחו אותי לבסיס חיל האוויר עם הכיתה. במקביל, אמה, אשתי ז"ל, הייתה הרב סמלת של המחנה. שם הכרנו. בסיום התפקיד שלנו, ניגשתי אליה ואמרתי לה: "אמה, שירתנו, תרמנו וסיימנו. עשינו את התפקיד שלנו 100% אבל אני לוקח אותך איתי." ישר שאלה האם אני נשוי, כלומר אם אני רווק. הראיתי לה שכן והיא הסכימה. הבאתי אותה לבית ההורים ואמרתי להם: "רבותי, תשמרו עליה היא תהיה אשתי, חד וחלק." כשאמה סיפרה להורים שלה עלינו, אימא שלה ישר שאלה במה אני עוסק. אמה אמרה לה שאני ספר נשים. אימא שלה ישר אמרה: "זה לא בשבילך, בחור שעוסק כל הזמן עם המון נשים זה לא בשבילך." אמה ענתה, זה לא נכון, הוא אוהב רק אותי. אמרתי לאימא שלה: "גבירתי הענווה, זוהי אשתי, עטרת ראשי, ואלו הן נשים שמביאות לי פרנסה. אלו הם שני דברים לחוד, לא לערבב זה בזה." בסופו של דבר היא השתכנעה.

אמה הייתה המלאך שלי, לא היה אפשר לא לאהוב אותה. אישה ללא תחליף, היא הייתה קדושה בעיניי. מה שעשיתי, מה שקניתי, כל מה שעשיתי היה לכבודה ובשבילה. היא הייתה מקור החיים שלי, אין לי משהו יקר יותר. היא הביאה לי חמישה ילדים, בחיים לא שמעתי ממנה תלונה או אנחה. תמיד הייתה מאושרת בחלקה. אישה קדושה שאת החיים הייתי נותן בשבילה. יסוד החיים שלי היה לשמח אותה, לעשות למענה הכל רק כדי לראות אותה מחייכת. אני מאחל לכל הזוגות שיהיו להם חיים כאלה טובים, של אהבה בלי סוף ללא תנאי, של כבוד הדדי. בכל השנים שאני זוכר שהיינו ביחד, לא היה לנו ויכוח אחד. כל מה שהיא רצתה היה קדוש מבחינתי.

כשהתחתנו, גרנו אצל ההורים שלי. הייתה להם דירה של שלושה חדרים. כשנולדה לנו הילדה הבכורה, הבנו שאנחנו צריכים דירה. אימא שלי ישר אמרה לי: "מה למה? אנחנו נעבור לחדר ואתם תיקחו את שני החדרים הגדולים." כשאני נזכר בזה, אני ישר בוכה. איזו אימא הייתה מוותרת ככה על הנוחות שלה רק בשביל שנישאר לגור אצלה ובשביל להקל עלינו. חלום מה שאני יכול להגיד בוודאות ולהודות עליו לבורא עולם הוא שהחלום שלי התגשם. אני קיבלתי הורים מדהימים, אשת יהלום וילדים פנינים. אני רק מבקש מבורא עולם שיתן לכל אחד מאהובי את כל מה שנתן לי.

הסוד לחיים מאושרים – המסר לדורות הבאים

כששאלו את שלמה המלך מיהו העשיר, תשובתו לא ערבה עושר כלכלי. העשיר הוא אינו בעל הממון, אלא העשיר הוא הוא השמח בחלקו. אני שמח בחלקי, זה הסוד שלי. כל אדם צריך לסכם את החיים בכך שהוא מודה לבורא עולם על כל מה שזיכה אותו. אין לי שום טענות, יש לי רק בקשות: שנראה רק טוב, שנראה רק שמחה ולחיות בבריאות שלמה. לי ולכל עם ישראל. כשאלוהים ברא את האדם, הוא שלח אותו לחופש ואמר לו: "אדם, אני בראתי חושך ואור. ובחרת באור, וחיית טוב כל החיים."זה מה שהייתי אומר לילדים, לבחור בטוב. להיות מאושרים בחלקנו כי אז נהיה מאושרים. אדם שאומר כל הזמן "מה אם", "אילו היה אחרת" וכדומה, אינו מאושר. צריך להגיד תודה על כל מה שאלוהים נתן, צריך לשמוח ולתת לאחר. אני יכול להגיד לכם, עד היום, הדבר שנותן לי נחת וברכה זה שאני שמח בחלקי. אני לא רואה חצי כוס, כל הכוס שלי מלאה. ברגע שמסתכלים על הכוס חצי מלאה, כל הזמן מחפשים ומחפשים משהו שימלא אותה.

הזוית האישית

הנכד אירם: החיים של סבא מדהימים אותי, כל כך הרבה מידע שאי אפשר להעביר בפעם אחת. קיבלתי ממנו המון לקחים. ללא ספק המשפט "אני אף פעם לא מסתכל על הכוס החצי מלאה, הכוס שלי תמיד מלאה. "ילך איתי לעד וילמד אותי להעריך כל דבר ולשמוח בחלקי.. העבודה הזאת הייתה מעשירה מאוד, היא נתנה לי כלים שלא הייתי מקבל בחיים מעבודות בהן אני יושב עם חברים או לבד. בסופו של דבר, בין המשפטים הנכונים שהוכיחו לי את עצמם כנכונים הוא "אין חכם כבעל הניסיון" – ללא ספק סבא ידע ללמד מניסיון.

אני מאחל לסבא להמשיך להיות מאושר, זה באמת אחד מהדברים הכי חשובים. תודה סבא על ההזדמנות לשמוע אותך ולהעביר את החוויות שלך הלאה. אתה זכית בהורים מדהימים, אשת יהלום וילדים פנינים. ואני סבא, אני זכיתי בך.

סבא עמנואל: נהניתי מאוד מהחוויה ושמחתי מאוד שנפלה עליי הזכות לשתף את החוויות שעברתי במהלך חיי. מעבר לזכות לבילוי עם נכדי האהוב אלא גם הזכות לשימור הזיכרונות לעד.