מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי אליהו מסיכה ונולדתי בלוב, בכפר קטן ליד טריפולי. היינו שבעה אחים במשפחה ועם השנים נשארנו רק שלושה.

החיים בטריפולי היו לצד הערבים היו שונים מחיי בישראל. מצד הערבים היה סוג של שנאה כלפינו והם תמיד היו מתנכלים לנו ומציקים לנו. כשהתבגרתי הפכתי להיות פייטן בבתי כנסת ואירועים של דתיים.

עליתי לארץ בגיל 13 עם כל משפחתי בשנת 1952 באונייה. תמיד רצינו לעלות לארץ בגלל ההתנכלות של הערבים, בעקבות החמרת ההתנכלויות ואיום על תחושת הביטחון המשפחתי החלטנו לעלות לארץ. בנוסף לכך, היה לנו מאוד חשוב לחיות בארץ ישראל – ארץ הקודש.

כשעלינו לארץ ההתאקלמות שלנו הייתה יותר קלה, כי ידענו עברית עוד מלוב. זה שיפר את מצבנו כעולים חדשים. כשהגענו לארץ המשכתי להיות פייטן. כשהתבגרתי, התחלתי לעבוד בעבודות בניין ובמפעל שיצר מנועים. בתקופה הזאת הכרתי את אשתי איריס ארץ ז"ל. הבאנו לארץ 11 ילדים.

מאוחר יותר עברתי לעבוד במפעל שמייצר פלסטיק עד שיצאתי לפנסיה מוקדמת. בביתנו דיברנו עברית וגם טריפוליטאית, כדי שהדור ימשיך ולא ישכח את השפה והשורשים. גידלנו בביתנו המון חיות כגון כלבים, חתולים ,יונים, תוכים ,דגים ועוד. אני מאוד אוהב את הטבע וגידלתי בביתי גינה גדולה הרבה עצי פרי פרחים. בנוסף הייתה לי ווספה – זה סוג של אופנוע שאהבתי מאוד לנסוע עליו בדרך לעבודה או עם אשתי או ילדיי. לפני 11 שנים התאלמנתי, ומצב בריאותי שלי הידרדר מאוד.

יש לי 32 נכדים וחמישה – עוד מעט שישה – נינים. אני מאוד שמח שעליתי לארץ ושמשפחתי חיה פה בשלום.

הזוית האישית

סיוון הנכדה המתעדת: למדתי המון דברים חדשים על סבא שלי וריגש אותי מאוד לשמוע את הסיפורים שלו .