מאגר סיפורי מורשת

שמי אבנר שיאון, אני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם נכדי עמית ענבר, לו סיפרתי את סיפורי.

זיכרונות מבית הילדים בקיבוץ אלונים

נולדתי בקיבוץ אלונים, חמש שנים לפני קום המדינה, לקחו אותי לבית תינוקות, משום שכך היה מקובל אז בקיבוצים ושם גדלתי. אחר כך עברתי לפעוטון ואחר כך לגן. בגן היינו כל היום, עשינו הכל שם: שיחקנו, אכלנו וישנו שם. את ההורים ראינו רק כשבאו להשכיב אותנו לישון. בית הספר היה אותו דבר רק שאחרי הצהריים הלכנו  מבית הילדים לבית ההורים לשעה-שעתיים.

הכל היה משותף, היה לנו כלב בשם בובי, כלב בשם כושי ועוד כלבים שאינני זוכר את שמם. כשהייתי בן חמש נשך אותי כלב עם כלבת, אז קיבלתי 14 זריקות חיסון בבטן, זריקה אחת בכל יום.

כשעוד גרנו בבית ילדים המטפלת שמה סיר עם מים על תנור, אחד הילדים נגע בסיר והפיל אותו על הרגליים שלי והמים הרותחים נשפכו לי על הרגליים ונכוויתי קשות.

בקיבוץ היו הרבה חבילות קש גדולות, אז אנחנו הילדים נהגנו לשחק ולקפוץ על חבילות הקש. פעם אחת קפצתי על חבילה, שלא היה בא מספיק קש ושברתי את הרגל.

כשהלכתי לכיתה א', אבא שלי ניסה להרגיל אותי לכתוב ביד ימין, למרות שהייתי שמאלי וזה היה לי לא נוח, אבל אחרי כמה זמן למזלי הוא הפסיק. המשכתי את לימודי עם ילדי הקיבוץ וסיימתי 12 שנות לימוד עד לגיוסי לצבא.

תקופת הצבא 

בצבא הייתי בהתחלה בתותחנות שדה ואחר כך עברתי לנ"מ (נגד מטוסים), שהיה שייך לחיל האוויר. משך השירות הצבאי שלי היה שבע  וחצי שנים בסך הכל, בתקופה זו התרחשה גם מלחמת ששת הימים. הבסיס של חיל האוויר היה ליד גדרה, מחוץ לקיבוץ חפץ חיים ושהיתי בו כשהייתי בנ"מ.

במלחמת ששת הימים בשנת 1967, הייתי ביחידת הבקרה, כך שראינו את כל המטוסים, בשעתיים שלוש הראשונות למלחמה השמדנו את כל שדות התעופה של האויב וכך ידענו שהמלחמה בעצם הוכרעה. חיל האוויר התאמן על התרגיל להשמדת שדות התעופה של האויב במשך שנתיים – שלוש לפני המלחמה. למבצע קראו "סדין אדום". כשמפקד חיל האוויר אמר "סדין אדום", כל הטייסים יצאו להפציץ את מטרתם. היה צריך שכל טייס ידע כמה נשק הוא צריך, וכמה דלק. הם טסו נמוך, כדי שלא ייקלטו ברדאר של האויב ולא דיברו בקשר, כדי שהמודיעין של האויב לא ישמע אותם.

 בתקופת השירות הצבאי

בתקופה שלפני המלחמה, 1965 טייס עיראקי ערק אלינו והביא מטוס מיג 21. זה היה מטוס מאוד מתקדם אז והטייסים שלנו התאמנו עליו וחיפשו נקודות תורפה כך שיוכלו להפיל אותו בעת מלחמה.

בשנת 1970 השתחררתי מהצבא והלכתי ללמוד איך להיות מודד של קרקעות באוניברסיטת תל אביב. למדתי במשך שלוש שנים ואחר כך התמחיתי במשך שנתיים.

אשתי וילדי

בזמן שהייתי ביחידת בקרה בצבא הכרתי את אשתי לעתיד, רחל. התחתנו בשנת 1969. בשנת 1977 עברנו לגור בימית שנמצאת בחצי האי סיני. בשנת 1970 נולד הילד הראשון, עידו, בשנת 1973, שבועיים לפני מלחמת יום כיפור נולד לנו הילד השני, יהונתן.  הילד השלישי, ליאור, נולד בשנת 1976 ובשנת 1979 נולד איתמר, הילד הרביעי.

כשאיתמר עמד לצאת לאוויר העולם, התחילו לרחל צירים. ניסינו להגיע לבית החולים הקרוב ביותר שהיה באשקלון, משום שגרנו אז בימית, אך לא הספקנו להגיע לבית החולים והילד נולד באמבולנס.

ההכרות עם אשתי בתקופת השירות הצבאי

עבודתי

בשנת 1977 עברתי בחינות לקבלת רישיון עבודה וכך יכולתי לפתוח משרד עצמאי. בשנת 1978 כשהיינו בימית, פתחנו משרד עצמאי למדידות והתחלנו לדאוג לעצמנו. זה היה שונה מלהיות שכיר כי היית צריך לנהל עסק. אחד מהפרויקטים שעשינו במשרד היה לבנות תחנת כוח על החוף באשקלון, עבודה שנמשכה במשך חמש שנים: משנת 1996 עד 2000 כולל. בנינו את תחנת הכוח על הים משום שצריך מים כדי לקרר את הטורבינות ופולטים אותם בחזרה לים.

זה התחיל משובר גלים שהיה צריך לבנות במקום מסוים מאוד, 1800 מטר לתוך הים, בשביל שיוכלו לבוא אניות עם פחם, שיוכלו לספק אנרגיה לתחנת כוח. היה מסוע שהסיע קרוניות עם פחם עד לארובה שהייתה בגובה 250 מטר.

הזוית האישית

עמית: נהניתי מאוד לעבוד עם איתך, סיפורך עניין אותי מאוד, כל הפרטים, התאריכים והתמונות היו מאוד מרתקים.

 נהנתי מאוד לתעד את סיפורו של סבי אבנר

אבנר: נהניתי מאוד להיזכר בדברים מההיסטוריה שלי, מההתעקשות שלך על הפרטים והתאריכים, מהבגרות והרצינות שלך, ראיתי שזה באמת מעניין אותך וזה נתן גם לי מוטיבציה לחפש באלבומים ישנים, לפשפש בזיכרוני ולוודא פרטים עם עצמי בעיקר וקצת עם המשפחה.