מאגר סיפורי מורשת

שמי אוולין דוידסון אני משתתפת בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם סבתי פירה לוקטיאונוב. יחד תיעדנו את סיפורה של סבתא פירב. סבתי נולדה באוקראינה והיא עלתה לישראל בשנת 1990. זו הייתה העלייה הגדולה לישראל מברית המועצות לשעבר, או מחבר המדינות העצמאיות, בשנות ה-90.

סבתא פירה מספרת על ילדותה באוקראינה

נולדתי בעיר חמילניצקי באוקראינה בשנת 1944. העיר קרויה על שם גטמן בוגדן חמילניצקי. להורים שלי קראו בטיה ואפריים ז"ל. לפני מלחמת העולם השנייה אבא שלי עבד כמנהל מפעל רהיטים, ואימא שלי הייתה עקרת בית. היינו חמישה אחים. פניה, יוסף, ולדימר, פירה ולאוניד שנפטר בגיל שלוש שנים, בזמן הפינוי מהנאצים שפלשו לעיר.  ולדימר ויוסף נפטרו כבר בישראל.

לפני המלחמה ההורים דיברו יידיש ורוסית בבית וגם הילדים שלטו בשפות אלו, אבל כשאני נולדתי ידעתי יידיש ממש קצת ודיברתי בעיקר ברוסית ואוקראינית. רוב היהודים בעיר ידעו יידיש, אבל דיברו ברוסית מפני שפחדו או התביישו. גרנו בבית קרקע קטן מאוד, בחורף היה די קר וכל הזמן הקירות היו מכוסים בכפור. בבית היה חדר אחד ומטבח לחמישה נפשות. הבית התחמם בעזרת תנור פחם. כמות הפחם לא הספיקה לחימום כל הבית ולכן היה כפור על הקירות.

כשהייתי קטנה אימא שלי הייתה קונה סמרטוטים ומציירת עליהם פרצופים מפני שלא היה כסף לבובות, אימא שלי, מאז שאבא שלי נפטר לא עבדה, כי אני הייתי קטנה והיא נשארה לבדה לטפל בארבעה ילדים.

בילדותי, מאוד אהבתי לקרוא, הייתי לוקחת ספרים מהספריה והייתי קוראת אותם. שיקנו במשחקים שונים: דומינו, דמקות וכל מיני משחקים אחרים אלה היו התחביבים שלי בילדות. אף פעם לא הייתי בתנועת נוער. כשהייתי קטנה ניסיתי להראות טוב, אומנם הכסף לא איפשר את זה. מאוד אהבתי חתולים ותמיד כשהייתי רואה גור חתולים הייתי לוקחת אותו מטפלת בו ומוצאת לו בעלים.

אני זוכרת שכשהייתי בת 16, קיבלנו מהמדינה דירה בבניין חמש קומות בקומה חמישית (בלי מעלית) והיו שם שני חדרים ומטבח. עברנו לדירה בהרכב קטן יותר של שלושה אנשים. אחותי ואחד מהאחים התחתנו ועזבו אותנו. הדירה הייתה ממש טובה ובשבילי זה היה אושר גדול.

היהדות במשפחתנו

את כל המצוות של היהודים לא הכרנו, ידענו רק שיש פסח ויום כיפור. בפסח הבן שלי (מאיר – אבא של אוולין נכדתי) היה קונה בסתר מצות ששלחו מישראל. בדרך כלל הוא היה עושה את זה בלילות. ציינו את יום כיפור ביום ההולדת שלי (4 באוקטובר) כי לא ידענו שיש לוח עברי ולכן חגגנו את יום ההולדת שלי ובערב היינו מתחילים לצום. המאכל האהוב עלינו היה גפילטע פיש, חולודץ ועוגיות מיוחדות עם קינמון.

העלייה לארץ

כשהגעתי לישראל הייתי בת 46 .הגענו לארץ דרך רומניה. לרומניה נסענו ברכבת מבוקרשט פגשו אותנו אנשי סוכנות והם ליוו אותנו עד לשדה התעופה. כל המטוס היה מיועד לעולים לארץ וקיבלנו יחס ממש טוב. הדיילות היו ניגשות אלינו ושואלות אם הכל בסדר. זאת הייתה הטיסה הראשונה שלי בחיים ופחדתי מאוד, אבל בסופו של דבר הכל היה מעולה. בשדה התעופה היה חמים ונעים והכל היה ירוק וזה היה פשוט גן עדן בשבילנו. הגענו לקראת סוף דצמבר מאוקראינה שתמיד קר שם לישראל החמה. בדצמבר הגיעו בסביבות ה-35,000 איש וזה היה החודש עם הכי הרבה עולים. התקשרתי לאחותי להגיד שהגענו ונסענו אליה לדירה קטנה שהייתה בקומה הרביעית. גרנו שם ארבעה אנשים: אני, הבן שלי, אחותי ובעלה. כשהרגשנו כבר יותר בנוח הלכנו ללמוד עברית באולפן.

החיים בארץ

ב-17 בינואר 1991 התחילה מלחמת המפרץ הראשונה. חילקו לנו ערכות מגן והסבירו לנו איך לבנות חדר אטום. כשהייתה אזעקה היינו שמים את ערכות המגן והבן שלי היה מוודא שכולם שמים את הערכות נכון. היינו הולכים עם הערכות האלה לכל מקום: לאולפן, לחנויות, לפארק. בדרך כלל אזעקות היו בערב והיו תופסות את אחותי בדרך והיא הייתה נכנסת הביתה בריצה. היה מאוד מפחיד, פחדנו שהטיל יפגע בבית שלנו. שמענו פיצוצים והבן שלי תמיד הרגיע אותנו.

אחרי שסיימתי ללמוד באולפן הלכתי לעבוד במועדון ואירגנו שם סיורים וחגגנו שם את החגים היהודיים. העלנו בחג פורים את ההצגה על מגילת אסתר ואני כשחקנית, גילמתי את אסתר. כל  הקהל באולם  שצפה בהצגה מאוד אהב את ההצגה, למרות שההצגה הייתה ברוסית. אחרי זה עבדתי כמנקה והייתי מנקה בתים, 3-5 שקל לשעה. אחרי זה קיבלו אותי לעבודה במאפיה. העבודה הייתה ממש קשה, כי קשה לעמוד שעות ליד התנור שהיה קרוב ל-250 מעלות ובמקרר קרוב למינוס 18 מעלות. כל יום הייתי חוזרת הביתה חולה אז בסוף התפטרתי. החלטתי ללכת ללמוד הוראה, עברתי את המבחנים, אבל בגלל שלא היה כסף הקורסים נסגרו. אז הלכתי לעבוד כמטפלת ועבדתי שם 11 שנים.

אני זוכרת מקרה אחד שנסעתי בערב באוטובוס ושכחתי את התיק שלי ולא ידעתי מה לעשות, כי לא ידעתי עברית.  פתאום ראיתי ניידת משטרה ועצרתי אותה וניסיתי להסביר, כמה שיכולתי, את הבעיה שלי. נסענו לחיפה למחלקת האבדות של אגד. השוטרים הרגיעו אותי בכך שאמרו שאף אחד לא ייקח את התיק שלי, כי כולם מפחדים מחפצים חשודים. חיכינו לאוטובוס עד שהוא הגיע, לקחנו את התיק שלי והם הסיעו אותי בחזרה לבית שלי ואז הם אמרו "רואה איזה משטרה טובה יש אצלנו בארץ?" אני ממש מודה להם.

בעבודתי במאפיה

החיים עכשיו

עכשיו אני בפנסיה אבל לא יושבת בבית. אני הולכת לסיורים, הצגות והרבה דברים אחרים, אני הולכת גם למועדון לפנסיונרים ושם אנחנו לומדים ומכירים כל מיני מצוות שעדיין לא ידענו עליהם.

הזוית האישית

אוולין: היה לי ממש כיף להכין את העבודה הזאת, גיליתי כמה דברים חדשים שלא ידעתי על סבתא ורובם היו מפתיעים. נהניתי לדבר עם סבתא ולשמוע את הסיפורים שלה. העבודה ממש קירבה אותי ואת סבתא. בקיצור ממש אהבתי את העבודה הזאת.

סבתא פירה: אני מודה לכל מי שיצר את התכנית הזאת וליוזמים בבית הספר. לא נשארו הרבה ניצולי שואה וזה מאוד חשוב להעביר את הסיפורים של ניצולי השואה בין הדורות. לנכדים ונינים שלנו אין הרבה מידע על החיים של הסבים והסבתות בזמן השואה. התכנית הזאת עוזרת להם לגלות יותר ולשמוע יותר על הטרגדיה הזו של העם היהודי. היה לי חשוב שהנכדות שלי יבינו מה היינו צריכים לסבול בזמן הזה. בזמן שעבדתי עם אוולין על תיעוד הסיפור, נזכרתי בדברים ששכחתי מהם בכלל – חלקם רעים – חלקם טובים, אוולין מאוד עזרה לי לענות על השאלות מפני שהעברית שלי לא כל כך טובה והעבודה קירבה ביננו הרבה יותר.