מאגר סיפורי מורשת

שמי בר נגב ואני כאן כדי לספר לכם את הסיפור של סבתא שלי, רומה חן. הסיפור שלה מתחיל בשנת 1952 ואם לדייק, בתאריך 16.6.1952. היא נולדה בארץ ישראל בעיר כפר סבא. סיפור הלידה שלה והחיים עצמם הוא רגיל, כך היא טוענת, בהתאם לתקופה בה היא חיה, אך סיפור העלייה של הוריה והתנהלותם בארץ זה כבר סיפור אחר.

הוריה של רומה עלו מתימן: אבא לוי דוד בוסי ואמה שושנה בוסי. הם הגיעו לארץ באונייה בתקופת חג הפסח. זו הייתה תקופה לא פשוטה כלל, היו הרבה מחלות ומגפות עוד בתקופה במהלכה חיו בתימן. שושנה, שכל כך אהבה ילדים, סבלה כל פעם שילד נפטר מאיזה מחלה, כך היא קברה את שמונת ילדיה, גם בתקופת מגוריה בתימן וגם בעלייתה ארצה. הצער שפקד אותה גרם לה לא לדבר עליהם ולהשקיט את הסיפור במשפט: "מה שהיה היה ונגמר". היא ולוי עלו לבד לארץ לאחר ששאר המשפחה החליטה להישאר בתימן.

במשך חמש שנים במהלכן חיו בארץ, הם עבדו תקופה בייעור – עבודות ביער כגון גומות עצים. הם עבדו בצורה פיזית וקשה ולאחר זמן מה לוי עבר לעבוד בבניין ושושנה עברה לעבוד בניקיון. באותה תקופה זה היה נקרא: "אצל הגברת". לאחר תקופה שושנה הצליחה סוף סוף להרות, היא הייתה מאושרת ואיתה גם לוי. לאחר כמה ימים משנודע לה על ההריון היא שמעה מאנשים שהגיעו מכתבים ועלה בה הגעגוע להוריה ותהייה אולי שלחו לה מכתב. סקרנית מאוד הלכה ושאלה אנשים, אדם חביב סיפר לה כי אכן מחכה לה מכתב ברעננה. שושנה, שכל כך נחושה בדעתה, החליטה לצעוד ברגל מכפר סבא לרעננה והגיעה לאסוף את המכתב, אך משום שלא ידעה קרוא וכתוב הלכה למכרים שהתגוררו ברעננה כדי שיקריאו לה את המכתב. אותם מכרים אירחו אותה יפה והקריאו לה את מכתבה, היא הייתה כל כך מאושרת עד שלא הבחינה כי היום יורד והתחיל להחשיך. היא נפרדה מכולם והתחילה לצעוד ברגל. בדרך עצר אותה עגלון שאותו הכירה והציע לה לעלות כדי שיוכל לקחת אותה הביתה בבטחה, היא סירבה בנימוס אך הוא התעקש מאוד ואמר לה כי מסוכן ללכת בחושך. משחשבה על הדברים שנית החליטה לעלות והגיעה לביתה, אך היא לא ידעה כי כאשר הסוס דהר הקפיצות גרמו לה להפיל את העובר. היא מצאה את עצמה מדממת ובוכייה, אינה יודעת כיצד לספר ללוי את מה שעברה.

למחרת לוי ישב בשולחן כהרגלו מחכה שששונה תגיש לו את האוכל, אך אציין בזאת שכאשר האישה במחזור היא אינה מגישה לבעלה את האוכל ומשאירה לו אותו בפינה של השולחן. משעשתה זאת שושנה, לא הבין לוי מדוע האוכל בפינה ואינו מוגש לו לכן קרא בשמה, והיא – שידעה כי אין ביכולתה לשאת זאת – פרצה בבכי וסיפרה לו על כל מה שעברה. לוי ניחם אותה והבין לליבה את מה שקרה, הוא היה נחוש בדעתו ואופטימי בדרכו כי בורא עולם ישלח להם ילדים והכל יהיה בסדר. כאשר העגלון שמע על מה שהתרחש החוויר והרגיש אשמה, הוא הגיע להתנצל בפני שושנה ובירך אותה באותה עת שהיא תיכנס להריון במהרה ושתבטיח לו שהוא זה שיבחר את שם הילד או הילדה שייוולדו וכך היה.. היא נכנסה להריון לאחר חודשיים ואכן קראה לבתה הבכורה "אהובה", כפי שביקש ממנה העגלון.

אחרי כמה שנים הגיעה רומה חן לעולם. רומה מספרת: "גדלתי בבית צנוע ושמח בלי אמצעים, בית עם חינוך דתי, בית קטן עם שמונה נפשות, שני אחים ושלוש אחיות וסבתא שגרה איתנו באותה עת ושמרה עלינו. היינו ישנים במזרנים רגל-ראש, תמיד היו לנו בגדים נקיים וראש נקי, זה היה הכי חשוב באותה תקופה של מגפת הכינים. מעולם לא היה חסר לנו דבר, אימא הייתה דואגת להכל, היא הייתה עובדת בניקיון, סבתא הייתה שומרת עלינו ומבשלת לנו ואבא עבד בבניין. כשהיה חוזר מהעבודה היה יושב איתנו להכין שיעורי בית. הלכנו לגן דתי ממלכתי שתאם את הערכים בבית, כשגדלתי הייתי בתנועת נוער של בני עקיבא ואחיי למדו תורה עם אבא. אני הייתי השובבה בבית, למדתי מגמה מקצועית, אומנות ותפירה והייתי רק שנה אחת בתיכון.

הכרתי את בעלי דרך חברות. שמו היה יצחק חן, אני באותה תקופה התגוררתי בכפר סבא והוא התגורר סמוך לעיר, הוא התאהב בי קשות ודווקא אז הבנתי שאני לא בנויה לזוגיות ונישואים. הוא היה מאוד רציני לגביי ואני הייתי בקצה השני של המטבע, החלטתי לברוח. רציתי שינוי, חופש, רציתי לפרוץ מסגרות והחלטתי לנסוע עם חברים לקיבוץ שמיר שנמצא בצפון כדי לעשות את מה שאני אוהבת, וזה לתפור. החלטתי לא להודיע לאיש על כך ולברוח. הוריי דיווחו על היעדרותי למשטרה ונחשבתי כנעדרת. יצחק החליט שהוא לא מוותר, הוא נסע לבית הוריי וניסה לברר מה עלה בגורלי. לאחר שהוריי סיפרו לו כי נעלמתי והם אינם יודעים היכן אני הוא החליט לצאת במסע חיפושים ביחד עם אחי הגדול. הם הגיעו עד משטרת עכו ששם הצליחו לאתר אותי, הוא אמר לי שאני באה איתו הביתה וכאשר סירבתי הוא נתן לי סטירה. הם החליטו לקחת אותי בכוח לבית הוריי, שם תתקבל החלטה מה יעלה בגורלי. לאחר תקופה בבית הבנתי כי אותו בחור לא הולך לעזוב אותי, הוא חיזר אחרי בלי סוף ובכה שאנשא לו, לבסוף נכנעתי והתחלנו לצאת. לאחר זמן מה הוא ביקש את ידי מהוריי והם כמובן הסכימו. התחתנו בתאריך 19.11.1967. לא אשכח זאת לעולם, בתקופה זו הייתה מלחמת ששת הימים ומלבד המשפחה אף אחד לא הגיעה לחתונה. היא התרחשה באולמי דן בתל אביב, הלכתי לסלון כלות על טרקטור וכך גם הגעתי לאולם. לא היה לנו כסף לצלם ולכן אין לנו שום תיעוד של החתונה. החלטנו להתחתן מהר כי גיליתי שאני בהריון בחודש שלישי ולא רצינו לספר.

התחלנו בלי כלום בבית חוץ ממיטה ומקרר, זה היה השלל שלנו, אמי קנתה לנו עגלת תינוק חדשה ומשם לאט לאט אספנו דברים ורכשנו עוד שלל. היינו שמחים בחלקנו. הבאתי שלוש בנות ולאחר מכן בן, לא רציתי שיהיה בן יחיד בסביבת בנות וחשתי צורך עז בלהביא לו אח, וכך היה. הבית שלנו תמיד היה מלא חיים. בנוסף גם אהבנו בעלי חיים. אני אהבתי מאוד ילדים, בעלי יצחק פחות, אך לא הייתה לו ברירה. גידלתי אותם בבית וכשהם כבר היו הולכים למסגרות הלכתי לעבוד בניקיונות ובגני ילדים, שילבתי בין השניים ומעולם לא התמסרתי למשהו ספציפי. אהבתי לתפירה נשארה רק לצרכי הבית של הילדים ושל בעלי. יצחק היה עובד בשטחים חקלאיים עם טרקטורים עד הערב ואני לא יכולתי לעבוד במשרה מלאה לכן הייתי חוזרת ב-1 בצהריים כדי להיות בבית עם הילדים. לאחר שהילדים גדלו הצלחתי להגשים את חלומי ולטוס לחו"ל, אני ויצחק טיילנו ברחבי העולם חווינו ונהנינו אחד מהשנייה.

המסר שהייתי רוצה להעביר עם הסיפור שלי, הוא קודם כל לדעת לשים את הכעסים בצד, צריך לדעת לבקש סליחה, צריך לדעת לעמוד על שלך, צריך להתחיל בצעדים ולחיות את החיים. אני מאמינה שמשפחה זה הדבר הכי חשוב בעולם, משפחה צריכה להיות מלוכדת ומאוחדת. משפחה גם צריכה לתמוך ולאפשר עצמאות ופריחה. ואין על המשפחה שלי.

הזוית האישית

בר נגב: חוויתי במהלך תיעוד הסיפור הייתה מופלאה, הרגשתי שאני נשאבת לסיפור שאיני מכירה, סבתי תמיד הייתה אופטימית אך כשגיליתי קצת פרטים אודות הוריה הבנתי כי זה מושרש עוד מהיסוד – היכולת לצחוק על החיים ולקחת דברים בקלות. סבתי היא אדם מצחיק, חייכן ושובה לב, היכולת שלה לספר סיפור מרתקת אותך ושובה את תשומת ליבך, קשה להתעלם מנוכחותה. שוחחנו בסלון בבית אמי כשאני מתעדת את כל מה שנאמר במחשב וסבתי משיבה על שאלותיי. התהליך עצמו היה מלמד ומרתק, גיליתי המון פרטים ומידע שלא ידעתי קודם לכן.

סבתי הרגישה שהיא חוזרת בזמן, היה לה כואב על האובדן שחוותה אמה על כל מה שעברה. היא נזכרה באחותה הגדולה שאיבדה בעקבות מחלת הסרטן. היא התרגשה מהתיעוד, מהשאלות ומעצם היכולת לשתף אדם בכל מה שעברה, התהליך פתח דלת אל מקומות שכבר שכחה מהם או קברה עמוק בליבה ובראשה. סבתא, אני רק רוצה לאחל לך אריכות ימים, צחוק, אושר והנאה. שתמשיכי להנות מהחיים ושתישארי כמו שאת – אופטימית, ומלאת אהבה אין סופית.