מאגר סיפורי מורשת

שמי יובל, במסגרת תכנית הקשר הרב דורי אני מעלה סיפור מחייה של סבתי, מילה קופלב. סבתא מילה נולדה בתאריך 30.3.1949 בבוברויסק, בלארוס. באותה תקופה בלארוס הייתה תחת השלטון הקומוניסטי של ברה"מ שאחרי מלחמת העולם השנייה. בלרוס הייתה הרוסה ובשלבי שיקום.

אימא שלה, ולנטינה, עבדה באותה תקופה בסופרמרקט. אבא שלה, יעקב, היה כבאי, וביום הלידה שלה הוא הסיע את אמה על משאית כיבוי אש לחדר הלידה.

סבתי נקראה מילה לזכרה של סבתא שלה. היא האחות הבכורה ויש לה אח אחד בשם לאוניד. הם התגוררו בשכונה יהודית בבית קטן מאוד מעץ ובו שני חדרים.  לא היה בבית שום דבר אלקטרוני או מתקדם. הדבר הכי חדשני בבית היה מעין גזיה שבערה על דלק.

באותה תקופה היה חוסר במזון בברה"מ. היא ומשפחתה אכלו יחסית מגוון, בזכות העובדה שאימא שלה עבדה בסופרמרקט והביאה מאכלים הביתה. למשל, היו לה ממתקים בבית (שוקולדים וופלים), כאשר לחברותיה לא היו ממתקים. המאכלים שהם נהגו לאכול היו בדרך כלל מרקים (למשל מרק עוף או מרק ירקות), תפוחי אדמה, בשר, ביצים, עוף, מוצרי חלב, לחם. כשהם היו צריכים הם היו קונים קצת אוכל בסופר אבל בעיקר גידלו בעצמם את האוכל שאכלו. לפעמים היו קונים נקניק או נקניקיה כשהיה בסופר.

בשבתות וארוחות חג לא אכלו משהו מיוחד למרות היותם יהודים, מכיוון שחיו לפי התפיסה הקומוניסטית, ללא דת. החגים היחידים שהם ידעו על קיומם היו ראש השנה ופסח (אח של אבא שלה היה מביא מצות מליטא). זאת ועוד בגלל האמונה הקומוניסטית שרווחה במדינה לא היו בתי כנסת.

עד גיל 3 סבתא שלה גידלה אותה, לאחר מכן למדה בגן. בגיל 6 התחילה ללמוד בבית ספר שנקרא בית הספר 9. בבית הספר כולם לבשו תלבושת אחידה; הבנות לבשו שמלה חומה וסינר לבן והבנים חליפה כחולה. רוב הילדים שלמדו בבית ספרה היו יהודים אבל אף אחד לא דיבר על כך מכיוון שלהיות יהודי היה נחשב כדבר "רע". כמו כן, הייתה משמעת חזקה, ואם ילדים היו מפריעים היו מוציאים אותם מהכיתה או שולחים אותם הביתה להביא את ההורים. בנוסף, באותם ימים הייתה מקובלת אלימות פיזית על ידי המורים וההורים כלפי ילדים (גם עם סרגל) כדי לחנכם. בבית הספר למדו עד השעה 2 והתלמידים קיבלו אוכל מהקפיטריה. בנוסף, לא התקיימו כלל טיולים שנתיים. בזמנם הפנוי של הילדים שיחקו בעיקר כדורגל, מחבואים וקפצו בחבל. חלק מהילדים היו חברים בתנועת הנוער היחידה שהייתה מנוהלת על ידי הממשלה.

סבתי אהבה ללמוד מתמטיקה, ספורט וספרות, אך לא אהבה ללמוד גרמנית. מה שבאמת רצתה ללמוד היה מוזיקה. היא סיימה בית ספר עד כיתה 8 (כיתה ח') מכיוון שרק עד כיתה זו היא הייתה חייבת ללמוד לפי החוק ולאחר מכן למדה במכללה למוזיקה בגרודנו, עיר בגבול בלארוס-פולין, מרחק שעתיים נסיעה מבוברויסק. אחרי שסיימה את לימודיה במכללה חזרה לבוברויסק ונהייתה מורה למוזיקה. היא לימדה רק ואלס וטנגו מכיוון שהיה מותר להקשיב וללמד רק מוזיקה רוסית ומוזיקה מערבית הייתה אסורה.

באותה תקופה היו טלפונים, אבל לא לכולם ורק בתוך העיר, אם היית רוצה להתקשר למישהו מחוץ לעיר היה צריך ללכת למרכז עירוני ולהזמין שיחה. את הזמן הפנוי הם היו מבלים במפגשים עם חברים, במסעדות ובסקי (בחורף). באותם ימים הכירו בני זוג דרך העבודה, מפגשים ומסיבות. סבתי הכירה את סבי, בוריס, בעבודה ונישאה לו בשנת  1976 ונולדו להם שני ילדים: דודתי לנה ואבי דני. ההורים לא ממש היו מעורבים בחיים של ילדיהם אבל כן עזרו קצת ונתנו עצות. בתה הראשונה למדה כמוה עד כיתה שמינית (ח') והלכה ללמוד מוסיקה באותה מכללה שהיא למדה בה.

במהלך שנות ה-80 הבינו סבי וסבתי שאנטישמיות תפגע בילדים, ותאיים על עתידם. המילה 'יהודי' הפכה להיות מילה פוגענית ולא נתנו ליהודים ללמוד במוסדות להשכלה גבוהה. בהתחלה התכוונו לעבור לארה"ב כדי להצטרף למשפחה שהתגוררה שם. בספטמבר 1989 הודיעו שיהודי ברה"מ אינם רשאים עוד להגר לארה"ב. האפשרויות שעמדו בפניהם היו לעלות לישראל (שעליה לא ידעו דבר) או להמתין ולקוות להגר לארה"ב. ההחלטה שהתקבלה הייתה לעלות לישראל. בדצמבר 1989 עזבו הכל בבלרוס כדי לעלות לישראל. והיו בין ראשוני העולים של "העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות התשעים".

הם הגיעו לארץ על טיסת העולים הראשונה של אל-על בערב של היום הראשון של חנוכה. בשדה התעופה קיבל את פניהם שר הקליטה ונערך מופע של שירים וריקודים. הרכוש היחיד שאיתו הגיעו לארץ היה שתי מזוודות לכל אחד ורק לאחר חצי שנה הגיע ארגז אחד אותו הם שלחו לפני שעלו לארץ ובו כל רכושם.

כשהם הגיעו לארץ, קיבלו אותם בצורה יפה. הרבה אנשים רצו לעזור, גם אנשים שלא הכירו אותם. אבל הם לא ידעו עברית או אנגלית ולא הייתה להם עבודה. כדי להשיג עבודה הם היו צריכים ללמוד עברית באולפן. בחצי השנה הראשונה למדו עברית ועבדו בעבודות מזדמנות. אחרי שלוש שנים הצליחו למצוא עבודות קבועות ורכשו דירה ביחד עם ההורים של סבתי בראשון לציון.

כשרק קנו את דירתם בראשון לציון, לא היה להם רכוש. בדירה מולם גרה משפחה מקסימה, שעזרה להם מאוד; הם קנו להם טלוויזיה, מקרר, מכונת כביסה, שולחן, כיסאות, מיטה לתינוקת ועוד. המשפחה הייתה מאוד אדיבה ונחמדה אליהם למרות שבכלל לא הכירה אותם.

סבתי מצאה בהתחלה עבודה קבועה במפעל ואחרי שלוש שנים עברה לעבוד בחברת ארונות במשך 29 שנים. בתה לנה עברה לארה"ב בשנת 1992 ומתגוררת שם מאז עם משפחתה. היא נשואה ויש לה שני ילדים ונכדה אחת. בנה דני גר בישראל, נשוי, עובד כמהנדס ויש לו שני בנים.

מתכון משפחתי: גפילטע פיש

מצרכים:

• בצל
• גזר
• סלק
• לחם
• חמאה
• מים
• ביצים
• מלח, פלפל
• חזרת (רשות)
• קרפיון נקי

מהלך הכנה:

לא לפתוח את הבטן (של הדג)! חותכים חתיכות באורך 2 ס"מ, מוציאים עם סכין את הבשר (כשהעור של החתיכה נשאר שלם), לבשר מוסיפים בצל, לחם רטוב וחמאה. שמים את הכל במעבד מזון. מוסיפים כמה ביצים, מלח פלפל ומכניסים חזרה לחתיכות העור. בסיר רחב, שמים קליפת בצל, חתיכות בצל, חתיכות גזר וחתיכות סלק למטה. על זה שמים את חתיכות הדג, מוסיפים מים, עד שיציף את חתיכות הדג. אחרי שרותח, מוסיפים שוב מלח ופלפל שחור לפי הטעם. משאירים על האש לשעתיים. אחרי שעתיים מחכים קצת שזה יתקרר ומוציאים מהסיר למגש עם קצת מים מהסיר שלא יהיה יבש. להגיש עם חזרת.

הזוית האישית

יובל: למדתי שהתפיסה הקומוניסטית שוללת כל דת שהיא.