מאגר סיפורי מורשת

שמי רוזה קליין, נולדתי בתאריך 7 בדצמבר 1948, בקובנה שבליטא. אני סבתא של לירי.

הוריי היו שורדי שואה בגטו קובנה. הם הכירו בשנת 1941. אבי, אהרון גפנוביץ', היה בן 31, ואמי, חנה ריטבו-גפנוביץ', הייתה בת 32. על מנת לשרוד את תקופת המלחמה הם מיהרו להתחתן, כאשר לשניהם אלה היו הנישואים השניים: אמי הייתה גרושה ללא ילדים ואבי איבד את אשתו הראשונה ובתו במלחמה.

בשנת 1943 הוריי הופרדו. אמי נשלחה אל מחנה הריכוז שטוטהוף בפולין ואבי, שהיה בעל עבר צבאי, נהיה פרטיזן ביערות רודניקי שבליטא. בתום המלחמה הם נפגשו מחדש.

החיים נמשכו, אמי ניהלה חנות מעילים בקובנה ואבי ניהל חנות ירקות. בשנת 1948 נולדו להם שני ילדים, אני ואחי התאום, נתן. נולדנו בזמנים קשים ממש אחרי המלחמה. רוב האנשים היו עדיין בטראומה. זו של אמי הייתה מורגשת מאוד. היא לא הסתירה את חוויותיה מהמלחמה ותמיד סיפרה את סיפורה. הוא מאוד השפיע על השקפתה בחינוך ילדים. למשל, היא חשבה שלפנק ילדים ישפיע מאוד עליהם כבוגרים והם יתקשו להתמודד עם העולם האמיתי. לכן נשיקות, חיבוקים וליטופים לא באו בחשבון. כמובן שתמיד הוריי דאגו שנהיה לבושים חם ושתמיד נהיה שבעים משום שהתנאים האלה לא באו בחשבון במלחמה. אמי שמה דגש על הלימודים והבחינה בכישרון של כל אחד מאיתנו. נתן למד מתמטיקה ואני אהבתי מוסיקה. לנתן ולי הלימודים לא הלכו כל כך בקלות, היום אני יודעת שהייתה לנו דיסלקציה והפרעת קשב, אבל פעם בכלל לא ידעו מה זה.

בילדותי הייתי ילדה ביישנית וסגורה מאוד, לא הייתי מראה את רגשותיי לאף אחד. אנשים חשבו שאני לא חברותית או נחמדה, מפני שהייתי מופנמת מאוד. אני חושבת שזה משום שהרגשתי ילדה לא יפה. זה השפיע הרבה על הביטחון העצמי שלי. אף פעם לא חוויתי אנשים שאומרים להוריי או לי שאני יפה. לאחי תמיד אמרו שהוא קיבל את כל היופי וזה מאוד פגע בי, מה שגרם לי להרגיש עוד יותר חסרת ביטחון וביישנית. עד סביבות גיל 18 שנאתי את המראה שלי. אך פתאום התחילו אנשים ברחוב להגיד לי כמה שאני יפה וזה לפי דעתי העלה לי את הביטחון. אני זוכרת ששרתי במקהלה ויום אחד מישהי ניגשה אליי ואמרה לי: "את יודעת, כשהגעת לפה חשבתי 'איזו בחורה מכוערת', ועכשיו אני חושבת בראש כל הזמן איזו יפה את". מברווזון מכוער לברבור.

בשנת 1972 כל משפחתי עלתה ארצה. גרנו בנתניה. התרבות הייתה שונה מאוד וקשה עבורי. הרגשתי מאוכזבת. הכל היה מבולגן, אנשים פיצחו גרעינים בכל מקום. הפסקתי לכתוב לחברים שבליטא מהבושה. לאחר פחות משנה הכרתי את בעלי, זאב קליין. הוא הסיע אותי טרמפ למקום כלשהו. אחרי חצי שנה התחתנו. אני המשכתי לעסוק במוסיקה ובעלי עבד בעסק המשפחתי של הוריו באירוח ואירועים.

בשנת 1974 בתי הבכורה, מירי, נולדה, ולאחר שלוש שנים נולדה בתי השנייה, מיה. גרנו בהרצליה. בשנת 1978 העסק המשפחתי של בעלי נסגר והבנו שאנחנו חייבים לחפש פרנסה חדשה. פתחנו קייטרינג משלנו בשם "רוז" ליד רעננה. העסק הצליח מאוד. אני עזבתי את תחום המוסיקה והייתי אחראית על עיצוב האירועים ובעלי על כל ניהול כוח האדם והעבודה עצמה. בתקופה הזו אמי כבר נפטרה.

בשנת 1996 בנינו בית במושב קדימה, בו התגוררנו במשך עשר שנים ולאחר מכן עברנו לשכונת רמת אביב החדשה בתל אביב.

כיום, בגמלאות, חזרתי להתמקד במוסיקה. לקחתי חלק בפלהרמונית תל אביב ועכשיו אני שרה בסדנה לשירה היידית של נחמה ליפשיץ, במסגרתה אנחנו מופיעים בטקסים ואירועים.

הזוית האישית

לירי הנכדה המתעדת: מאוד נהניתי לשמוע את הסיפור מסבתי, לתעד ולזכור אותו, ולהעביר אותו לדורות הבאים.