מאגר סיפורי מורשת

ספורו של סבי, אפרים (פרנסיס). נולד בשנת 1950 בליל שבצרפת. ועלה לארץ בשנת 1968.

סבא מספר: הגעתי בשנת 1968 לקיבוץ משמר הנגב במסגרת גרעין. היינו קבוצה גדולה של 40 חבר'ה. שכנו אותנו שלושה  בחדר, היה ממש לא נוח. התחלתי ללמוד באולפן למשך חצי שנה, חלק היה אולפן בבוקר או צהריים והחלק השני של היום היה עבודה. אני עבדתי בפרדס של הקיבוץ.

בשנת 1970 התגייסתי לצבא לטירונות, צנחתי שלוש פעמים, אבל אז נפצעתי ולא יכולתי להמשיך בשירותי הצבאי, ובשנת 1972 השתחררתי.

אחרי שהשתחררתי, התחלתי לעבוד במפעל פוליביד בקיבוץ, במחלקת כוסות קלקר. הביאו מכונות מארצות הברית אבל היו הרבה בעיות איתן. אחרי שנה בקשתי לעבור כי היו לי בעיות עם הגב ואז עברתי לחדר האוכל. עבדתי בחדר האוכל כשנה ואז יצאתי לקורס טבחות בשנת 1973 בתדמור. זה בית מלון שגם הפעיל קורסים לטבחות והיה היחידי בארץ. למדתי טבחות עד שנת 1974.

חזרתי למשק אחרי הקורס והתחלתי להיות טבח בקיבוץ. הייתי הטבח הראשון, אף פעם לא היה טבח מקצועי, עשו קורסים קצרים, אבל אני הייתי הטבח הראשון רשמית, עבדתי כעשר שנים ואז החלטתי שמספיק לי.

בשנת 1976-77 התחלתי ללמוד לנגן בסקסופון כ-5, 6 שנים ואז הפסקתי.

בחודש מרץ שנת 1980, התחתנתי עם אורלי-איזבל שגם היא הגיעה לקיבוץ במסגרת גרעין מבלגיה, וכבר בשנת 1981, נולדה לנו בתנו הבכורה – איריס.

בשנת 1983 נולד לנו ילד נוסף, הבן הראשון שלנו, טל.

אחרי שסיימתי עם המטבח, חזרתי לפוליביד, למפעל, ועבדתי במחסן משלוחים למשך שש שנים.

בשנת 1989 נולד לנו הילד האחרון, אליאור. בשנת1991 פנו אליי שאקח את ניהול המטבח וזאת עשיתי במשך חמש שנים. בתקופה בה נכנסתי למטבח התחילו שינויים בקיבוץ ובכל התנועה הקיבוצית בארץ.

השינוי  שסבי חולל בקיבוץ

כשהתחלתי לעבוד במטבח החלטתי לעשות גם שינוי, תהליך שנקרא "הפרטה". משמעותה של "הפרטה", תהליך שאומר שמעכשיו חברים בקיבוץ ישלמו על אוכל. דחפתי לכיוון הזה כל הזמן, לאחר מכן הצטרפו אליי כמה חבר'ה שגם תמכו בשינוי. התהליך לקח מספר שנים, עד שנת 1995. למעשה, כל השינוי עבר,  זה היה השינוי הראשון המשמעותי בקיבוץ.

בשנת 1995-6, ארגנתי את כל השינוי, אבל פרשתי כי לא תכננו את זה נכון. כל החשיבה לא הייתה מקצועית בכלל, אני תכננתי שההפרטה תגרום שהמטבח יהפוך לעסק למכירת אוכל.

החיים בקיבוץ הישן

הקיבוץ הישן היה מבוסס יותר על סוגיית ה"ביחד". כל המסגרות היו בנויות להיות בנושא ה"ביחד". כמעט כל שבוע היתה  פעילות תרבות, בקיבוץ לא היתה משכורת, אלא היה תקציב שנקבע מראש לכל משפחה וקבעו כמה יקבלו לשנה. הקיבוץ היה שם לכל הצרכים של החברים, והיה אמור לספק את כלל השירותים. לדוגמא, מזון, בריאות, בגדים. כל דבר שהחליטו שאנחנו צריכים הקיבוץ היה אחראי לספק. לכן היו תקציבים, הם היו מאוד קטנים, זה היה ממש דמי כיס, לא יותר מזה, שכן הקיבוץ סיפק את כל הצרכים ולא היו הוצאות. ככה חיינו, לא היה לנו שום דבר חוץ מחדר קטן, לפי גודל המשפחה, אבל לא שילמנו על החדר, אלא הקיבוץ שילם עליו, ושילם גם על המים ועל החשמל.

בקיבוץ של פעם, הילדים לא ישנו עם ההורים אלא ישנו בבתי ילדים, לכן הבתים היו קטנים. גם את הארוחות היינו אוכלים בחדר אוכל ולא היינו מבשלים בבית ולא היה צריך מטבח. לא היה איפה לבשל בכלל, מקסימום קומקום בשביל לחמם מים לקפה או לתה זה מה שהיה. הבית היה 35 מ' מרובע זה מה שהיה צריך, סלון ושירותים ובקיץ כל הזמן היינו בחוץ, כולם היו בחוץ, שכנים, חברים, נפגשו כולם, זה מה שהיה, לכן לא היתה סיבה שיהיה בית יותר גדול.

בקיבוץ, כל ההחלטות היו משותפות, היה מוסד שנקרא אסיפה. באסיפה ישבו כל החברים, הם היו מדברים על הדברים, כל הדברים של היומיום חשובים פחות או חשובים יותר. בסוף היינו מצביעים בידיים מורמות. לא היתה אז הצבעה בסתר, וככה זה היה. בסופו של דבר השינוי הגדול היה באסיפה. שם גם התקבלה החלטה על לינה  משפחתית, בניגוד ללינה המשותפת, בה הילדים ישנו בבתי ילדים לא עם ההורים.

הדור הבא רצו את הילדים בבית ואז עשינו את כל השינוי בבתים, הוסיפו קוביות של חדרים לבתים ובסופו של דבר אנשים התחילו גם לבשל בבית והיתה להם טלוויזיה. התחילו לחיות בבית יותר ויותר ולאט לאט הלינה המשותפת נגמרה. אנשים גם התחילו לעבוד בחוץ, דבר שלא היה מקובל בקיבוץ כי מבחינת הקיבוץ עובדים רק בתוך הקיבוץ. יותר ויותר צעירים עבדו בחוץ ולאסיפה למעשה כמעט ולא הגיעו. באסיפה היו 4 או 5 חבר'ה מבוגרים שהם הצביעו בשביל כולם כי אחרים לא באו, אבל אז אני וכמה חברים החלטנו לשנות את זה ושינינו את כל מוסד האסיפה, כתבנו תקנון שעל פיו עובדים עד היום.

הבנו שקיים קושי לחברים להגיע לאסיפות ולכן כדי שכל החברים יהיו מעורבים באסיפה בלי נוכחות פיזית, התחלנו לשדר דרך מערכת וידיאו לבתים של כולם בקיבוץ. ההצבעה עדיין לא הייתה בטלפון אלא היא הייתה בחדר אוכל בפתקים וכיום ההצבעה כבר מבוצעת באופן אלקטרוני דרך הנייד.

הזוית האישית

נעם: היה לי מאוד כיף לעבוד עם סבא, גיליתי דברים עליו ועל הקיבוץ שלא ידעתי, היה מעניין מאוד לעבוד עם סבא ואני מקווה לשמוע עוד סיפורים. סבא אפרים: לשוחח עם נכדתי זה תמיד הכי טוב שיש. כמו שאומרים: "היה טוב וטוב שהיה" (בצחוק).