מאגר סיפורי מורשת

עבודת שורשים על סבתא תמר

בילדותי, המשפחה שלי ואני, נסענו לבית של סבא וסבתא שלי בכל יום שישי בערב.

חשבתי תמיד שסבתא וסבא שלי חיו חיים רגילים ללא עניין ויחוד משלהם. ידעתי רק שהשם של סבתא שלי הוא תמר ניסתאני, והשם של סבא שלי, הוא אהרון ניסתאני ז"ל (הוא נפטר לפני כשנתיים). ערב שישי אחד, סבתא סיפרה לי, שסבא אהרון נולד בפרס ועלה לארץ בילדותו, וכך גם משפחתה, ורק היא נולדה בארץ. כשהיא סיפרה לי את זה, מיד עלתה בי השאלה: "האם יש לך ולסבא אחים ואחיות?". כך סבתא שלי התחילה לספר לי את הסיפור.

היא סיפרה שבפרס לסבא של סבא אהרון (סבא רבא רבא שלי), היו בתים גדולים, מלונות, זהב ואפילו נהרות עם תחנות קמח שחקלאים הפעילו בשבילו. אבל כל הכסף הזה לא עזר להם, כי באותה תקופה היה רעב בפרס, ולא היה אוכל שאפשר לקנות, אפילו אם אתה עשיר מאוד.

כאשר ההורים של אהרון גידלו אותו ואת אחיו, סבא של אהרון לא יכל לעזור להם מבחינת הרעב וחלק מהאחים של אהרון, כמו רבים כמוהם, מתו בפרס עקב המצב הקשה. לכן המשפחה של אהרון (שלושת האחים, חיים, משה ואהרון, האחות אסתר, והוריו) החליטו לעלות לארץ, מהר ככל האפשר. כאשר המשפחה המצומצמת הגיעה לארץ, באוניית המעפילים הם נותרו רק עם הבגדים שלהם וחפצים אחדים בלבד. זאת מכיוון שלספינה אסור היה לעלות חפצים רבים כדי שיהיה מקום לכל העולים. סבא של אהרון עלה גם הוא לארץ, אך מכיוון שאי אפשר היה להעביר אף חפץ כבד או גדול בספינה, הוא נאלץ להשאיר את כל רכושו בפרס וברגע אחד הוא הפך לעני. כיום אף אחד לא יודע מי קיבל את כל רכושו ואם הוא עדיין שמור בפרס.

שלא כמו אהרון, סבתא תמר נולדה בישראל, מספר שנים לאחר שמשפחתה עלתה מפרס. היא נולדה בשנת 1954 ברמת השרון, והיו לה תשעה אחים ואחיות. היתה לה ילדות מאושרת, משוחררת ומוקפת אהבה. מכיוון שמדינת ישראל הייתה מדינה צעירה, וכמות המזון הייתה מוגבלת, משפחתה גידלה ירקות למאכל ובעלי חיים.

מחסור נוסף באותם ימים, היה לימודים בבית הספר. מכיוון שלא היו מספיק כיתות בבית הספר הקטן, חצי מהתלמידים הגיעו ללמוד בבוקר והחצי השני הגיעו ללמוד בצהריים. כך כל התלמידים למדו בצורה שווה. כמובן שהילדים שלמדו אחר הצהריים לא פספסו אף חוג, מכיוון שלא היו חוגים באותו הזמן.

בשנת 1972 סבתא סיימה את לימודיה בתיכון והתגייסה לצבא בתפקיד חובשת. במהלך שירותה הצבאי, סבתא התאהבה בתחום הרפואה, ורצתה ללמוד רפואה כשתשתחרר מצה"ל.

אבל לחיים היו תכניות אחרות…

שנה לאחר שהיא התגייסה לצה"ל, אחותה הגדולה, רבקה, חלתה בסרטן ונפטרה ממנו לאחר כחצי שנה. לרבקה היו שלוש בנות והיא היתה נשואה לאהרון ניסתאני. הם הקימו יחד חנות לכלבו של חומרי בניין, בשם: "כלבו ניסתאני אהרון", ובנוסף, היא היתה גננת והיה לה גן לילדים קטנים.

לאחר שרבקה נפטרה, משפחתה ניסתה למצוא עזרה לבעלה, שלא ידע לטפל בילדות הקטנות. ההורים של סבתא תמר (ושל רבקה ז"ל), החליטו שסבתא תמר תתחתן עם אהרון ותעזור לו לטפל בילדות וגם תעבוד בחנות יחד איתו. חשוב לציין שגן הילדים של רבקה נסגר. כך, אחרי החתונה הם גידלו יחד את הבנות, ולאחר כשנה נולד להם הבן הראשון, דודי, ולאחר ארבע שנים נוספות, נולדה הבת השנייה – אימא שלי, ליאת.

מי שלא הוזכר בסיפור עד כה הוא דובי, האחיין של אהרון, שהוא הבן של אחותו אסתר. כשדובי היה בן שש, אמו אסתר נפטרה, ולכן אהרון ורבקה אימצו אותו כילד נוסף למשפחתם. כשתמר ואהרון התחתנו, תמר הסכימה לטפל גם בו כילד נוסף שלה. דובי התחיל לעבודה בחנות המשפחתית עם סבתא תמר וסבא אהרון, והוא עובד בה עד היום יחד עם סבתא תמר.

כשסבתא שלי סיימה לספר לי את הסיפור הארוך, מיד צצה במוחי עוד שאלה: "איך סבא וסבתא שלי הצליחו לפרנס את כל המשפחה ולדאוג שלכל ילד יהיה בית לגור בו, לאחר שהוא מתחתן?".

גם הפעם תשובתה של סבתא שלי לא היתה קצרה. היא התחילה בזאת שכאשר סבא היה בן 17, כשהוא ומשפחתו עלו לארץ, העבירו אותם למעברות. כמובן שהחיים במעברות לא היו פשוטים, אבל לפחות הם היו יותר בטוחים מאשר החיים בפרס. בנוסף הבטיחו להם שלכל משפחה שגרה במעברה יתנו דירה ברמת השרון. כאשר כל המשפחות שגרו במעברות לידם כבר עברו לדירות חדשות, אמרו לאהרון ולמשפחתו שנגמרו הדירות ושהם ישארו לגור במעברה. אהרון התנגד מיד וגרם למהומות עד שהחליטו לקרוא למשטרה. כולם חשבו שאהרון יפסיק לצעוק ושהוא ירגע ברגע שהוא יראה את השוטרים, אך כאשר השוטרים הגיעו, אהרון ניצב מולם ומיד התחיל להתלונן ולמחות. בזכות יכולות השכנוע הגבוהות שלו, אהרון הצליח לשכנע את השוטרים לתת בית למשפחתו. ואומנם, כאשר נגמרה הבניה של הבית הם קיבלו את הבית הכי יפה ברחוב!

בעיה גדולה נוספת באותן השנים היתה החוסר בבתים באותה תקופה, מכיוון שעדיין לא בנו הרבה בתים במדינה הצעירה, ולכן מלכתחילה אהרון לא היה אמור לקבל בית. כמובן שהמחסור נבע מכמות העולים החדשים שהיו צריכים בית למגורים, בדיוק כמו אהרון ומשפחתו. למזלם של אהרון ומשפחתו הם לא חיכו לחינם, מכיוון שהם קיבלו בית קרקע, וכל השאר קיבלו דירה בבניינים.

בשנת 1986, נולד הנכד הראשון של סבא אהרון (ורבקה ז"ל), שמו עמרי. מכיוון שההפרש הגילאים בינו לבין אימא שלי, ליאת, היה קטן, הם גדלו יחד כמו אחים. עם השנים, נולדו עוד נכדים ונינים רבים במשפחה.

כיום, סבתא תמר ממשיכה לעבוד בחנות המשפחתית, מקפידה לטייל ולבקר הרבה את הנכדים והילדים שלה. כולנו תומכים בה ואוהבים אותה, ומאחלים לה שיום אחד היא תצא לפנסיה ותהנה מכל יום!

הזוית האישית

איתי: סבתא תמיד סיפרה לנו סיפורי ילדות ובעבודה למדתי על התמונה הכללית – כל הסיפור שלה.