מאגר סיפורי מורשת

סבתא דבורה אדל עבאדה מספרת לנכדתה סטרנה שרה.

ארבע שמות לילדה אחת

נולדתי בשנת 1962 בארגנטינה בעיר לפלטה למשפחת מילמן. בביתי דיברנו בשתי שפות: ספרדית ואידיש.

יש לי ארבע שמות, מכיוון שבארגנטינה, לא היה מקובל שמות יהודים, ולכן הורי קראו לי ארבע שמות: קלאודיה בבינה, דבורה, אדל, שני שמות ספרדים ושניים יהודים. בעלייה לתורה בבית הכנסת נתנו לי את השמות: דבורה אדל, ובבית ספר, קלאודיה. דבורה – אדל קראו לי על שם סבתות רבתות שלי. אני מאוד דומה לאמי כשתי טיפות מים…

תיאור ביתי והסביבה בה גדלתי

ביתי היה בית קרקע עם חצר גדולה, מרפסת, סלון, חדר הורים, מטבח ושירותים. לילדים לא היה חדר שינה. היינו ישנות בסלון. המקלחת שלנו הייתה דוש.

אמי הייתה מכבסת בתוך גיגית וכאשר הייתי בת שלוש, או ארבע אבי קנה מכונת כביסה. כמובן, שונה מאוד משל היום, אבל בכל זאת הייתה מכבסת. אני זוכרת, שאת הבגדים הלבנים אמי הייתה מרתיחה בתוך דוד גדול, ואז משפשפת בקרש בצבע לבן עם פסים.

בארגנטינה גרנו בשכונה בה היו הרבה גויים. לא גרנו בשכונה יהודית בכלל, ואנחנו  גם לא היינו דתיים. בכל העיר היה בית כנסת אחד, רחוק מאוד מביתי, לפחות חצי שעה של נסיעה באוטובוס. העיר שבה גדלתי (לפלטה) הייתה גדולה מאוד. היה מבנה אחד ששם הייתה תנועת הנוער וכל עניני היהדות היו מרוכזים במקום אחד.

גרתי בשכונה יפה. בפינת הרחוב הייתה מכולת ומאפיה. את חלב היינו מבקשים מהחלבן, בכל בוקר הוא היה מניח לנו ליד הדלת שתי קנקנים של חלב.

בצעירותי

העלייה לארץ ישראל

עליתי לארץ ישראל בשנת 1978, עליתי לבד בלי משפחה. אך עליתי יחד עם קבוצה של עליית הנוער של הסוכנות היהודית, שמעלה לישראל נערים ונערות שמעוניינים לעלות לארץ ישראל. לפני העלייה לקחו אותנו ללמוד על ארץ ישראל. היינו קבוצה מארגנטינה ועשו לנו מפגשים כדי להכיר אחד את השני. ידענו שאנחנו הולכים להגיע לבית ספר חקלאי בכפר סילבר, ליד אשקלון.

אני נקלטתי יפה מאוד, כי היינו הרבה נערים ונערות ביחד וידעתי עברית. נתנו לנו אפשרות להיבחן בחלק מבחינות הבגרות, בשפה הספרדית וזה מאוד הקל עלינו. עליתי לארץ ישראל, בגלל שהיו כל מיני בעיות בארגנטינה והיו גם קצת בעיות במשפחה. בתנועת הנוער החילונית, שבה הייתי חברה, כל הזמן דיברו, שחשוב לעלות לארץ ישראל. אמי ואחותי עלו לארץ ארבעה חודשים אחריי ואמי עברה להתגורר בירושלים.

עבודה מגיל קטן

כאשר הייתי בת 13, הייתי מפעילה ימי הולדת לילדים. הייתי הולכת עם הגיטרה לאולם של ימי ההולדת ושם הייתי עובדת. הייתי הולכת יחד עם אחותי ויחד היינו מנגנות. את המקצוע בפועל רכשתי בארץ, כי אהבתי מאוד מוזיקה. יש לציין, שמעולם לא איחרתי לעבודה.

כרגע עזבתי את המקצוע של ריתמיקה ומוזיקה. אבל מאוד אהבתי את עבודתי. הייתי רוצה לעבוד גם בטבחות, כמנהלת מטבח, משהו בסגנון. כיום אני מטפלת בילדים קטנים (משפחתון בביתי).

בית הכנסת העתיק

כמו שסיפרתי לפני כן, לא היינו שומרים תורה ומצוות, אך את החגים היהודיים שמרנו והקפדנו עליהם בבית: ראש השנה, יום כיפור ופסח.. היה לנו מנהג להכין בכל חג גפילטע פיש, ובנוסף, היינו הולכים לבית הכנסת ואומרים גוט יום טוב לקהילה.

בבית הכנסת העתיק היה מועדון וכל מיני דברים לילדים ולנוער. למטה היה בית כנסת קטן שבו היו מתפללים הזקנים שבקהילה היהודית. בראש השנה וביום כיפור היו באים המון אנשים להתפלל. ולפעמים החזן שלנו היה דודו פישר.

בהתחלה עזרת הנשים הייתה קטנה לזקנות שמגיעות. כיום בית הכנסת הזה לא קיים, מכרו את הבניין הזה למישהו והוא לא שימש לכלום. בשכונתנו כלל לא היה בית חב"ד ולא היה לנו שום קשר עם חב"ד. כיום יש שם שני שליחים, אך רוב היהודים מנותקים מחיי תורה ומצוות.

חוויות שוברות שיגרה בחג הפורים

בפורים התחפשתי לכיפה אדומה, חתול, ליצן ולמלכת היופי. כל שאר השנים לא רציתי להתחפש, חוץ מליצן, שזה אותו בגד ובלי איפור. בבית הספר היה סוג של שוק פורים אבל לא קראו לזה ככה. היה תחנות, פעלולנים ופופקורן.

כשהייתי קטנה בגן, ישבנו בצורת ח', ואז הגננת נכנסה עם תחפושת של חתולה והלכה על ארבע (ממש כמו חתולה), אני בכיתי ונבהלתי עד כדי כך, שנאלצו להתקשר לאימא שלי, והיא לקחה אותי הביתה. חג הפורים היה חופף ליום הקרנבל. היו תהלוכות ברחובות ואני פחדתי ללכת ברחוב, כי היו זורקים בלוני מים. בגלל הגננת והקרנבל אני שונאת את פורים עד היום…

הסדר העמוס ביותר

אצלנו חג הפסח היה החג הכי הכי כייף! היינו מהדרים בו יותר מכל הבחינות. הוא היה הכי חשוב! אני זוכרת שבפסח אבי היה נוסע שעתיים, בכדי להביא את המצרכים הדרושים לחג הפסח. שולחן החג היה מלא באנשים, היינו מגיעים ל-70 איש בליל הסדר!

את כל האוכל אימא שלי הייתה מכינה, ואחותה הייתה מגיעה  לעזור לה להכין הכל. עם היינו מזמינים את סבתא שלי, אז היא הייתה אומרת: "אפשר גם שאחותי תבוא אבל גם עם בעלה והבנות"… ואז בעלה היה אומר: "אז אני לא יכול להשאיר את המשפחה שלי"… וככה כולם, כולם היו מגיעים משני הצדדים.

שולחן ליל הסדר היה תמיד עמוס עם הרגשה טובה.

הזוית האישית

הנכדה סטרנה: נהנתי לשאול על חייה של סבתא ולשמוע סיפורים מרתקים ומעניינים ומודה על כך לסבתא, היה לי מאוד מעניין!