מאגר סיפורי מורשת

שמי קלרה בן חי, נולדתי ברומניה בכפר קטן בשם ג'יבו בשנת 1948. גדלתי באותו הכפר עם ההורים שלי ואחותי הגדולה. אבא שלי היה שען ומתקן מכונות תפירה, ואימא שלי הייתה עקרת בית. שניהם באו ממשפחות דתיות, לאבא שלי היו שישה אחים ואחיות ולאימא שלי היו שלושה אחים ואחיות. אחותי הייתה גדולה ממני בשנה וחצי, וביליתי איתה את רוב זמני. הסתדרנו מעולה יחד, למרות השוני הרב ביננו. היא הייתה מסודרת וקפדנית, בניגוד אליי שתמיד הייתי מבולגנת מאוד.

גרנו בבית גדול ויפה מאוד, והייתה בו גינה שאני שכנעתי את ההורים שלי להקים. הבית שלנו היה מחולק; בחלק אחד גרה המשפחה שלי עם הכלב שלנו פופי שמצאנו ברחוב, ובחלק האחר גרה עוד משפחה יהודית. בנוסף לגינה, חלקנו חצר גדולה עם הרבה שכנים שגרו לידינו.

הכפר שבו חיינו היה קטן מאוד והתגוררה בו קהילה יהודית קטנה ביותר, שרובה נספתה במהלך מלחמת העולם השניה. בגלל שהכפר היה זעיר כל כך, אני, כמו כל התושבים, הכרתי את כולם! אנשי הכפר היו קרובים מאוד אחד לשני, במיוחד חברי הקהילה.

הקהילה היהודית ניהלה אירועים וחגיגות בבית הכנסת הגדול וההרוס, שהיה למרכזה. לפני מלחמת העולם השנייה בית הכנסת היה מפואר וחגיגי, אבל הוא נשרף במהלך המלחמה. כל מה שנותר ממנו היו הריסות מאובקות וחדר קטן שנותר שלם ברובו, שבו אנשי הקהילה התכנסו.

לא היו בכפר מערכות מים מפותחות, אז התושבים נאלצו לאגור ולהוציא מים מבארות. בנוסף לכך, גם לא היה חשמל מחוץ לכמה ערבים בשבוע במרכז הכפר.

אני ואחותי למדנו בבית ספר יסודי גדול שאליו הלכו כל ילדי הכפר. בית הספר היה בנוי על טירה ישנה וגדולה בשם טירת ווסלני, שנבנתה בשנת 1584. כשהייתי בכיתה א' באו לבית הספר נציגים מפנימייה יוקרתית למוזיקה מהעיר קלוז', שבחנו ילדים מכל רומניה כדי לאמץ אותם אל שורותיהם. התעניינתי במוזיקה מאז שהייתי קטנה, אז קיוויתי מאוד להתקבל.

לאחר חודשים רבים, נציגים מן הפנימייה הודיעו שאני ואחותי התקבלנו לפנימייה! שתינו התרגשנו ממש, אבל גם פחדתי מאוד. העיר קלוז' הייתה רחוקה כל כך מג'יבו, שאפילו נסיעה ברכבת הייתה לוקחת שעתיים. בנוסף לכך, ההורים שלנו יכלו לבקר אותנו רק פעם בחודשיים!

בתחילת השנה שאחריה, אני ואחותי התחלנו ללמוד בפנימייה. הבניין של הפנימייה היה צמוד אל הכנסייה הפרנציסקנית של קלוז', והיה עתיק לא פחות ממנה. שני הבניינים בני 730 שנה בערך!

בבקרים אני ושאר הילדים שלמדו בפנימייה היינו הולכים בשיירה לחדר אוכל קרוב כדי לאכול את ארוחת הבוקר שלנו, ולומדים בבית ספר רגיל שהיה בסביבה. בסוף הלימודים היינו חוזרים לחדר האוכל בשביל לאכול את ארוחת הצהריים שלנו ומתחילים ללמוד בפנימייה עד השעה שבע בערך. השתתפתי בשיעורי פסנתר שבהם למדתי לבדי עם המורה שלי, שהיה המורה האהוב עלי, ובשיעורי תיאוריה במוזיקה שבהם למדתי עם עוד כמה ילדים. את ההפסקות בין השיעורים ואת הזמן הפנוי שנותר לי לאחר סוף היום העברתי בהתגנבות לבדי לחדר הנבל, שבו ניסיתי לנגן על הנבל הגדול ולהכין שיעורי בית עבור בית הספר הרגיל שבו למדתי. בלילות ישנתי בחדר עצום יחד עם עוד שלושים בנות, מה שהיה קשה מאוד.

למדתי בפנימייה למוזיקה במשך שנתיים, והייתי מאוד מרוצה מהחוויה שלי שם.

בשעות הערב המשפחה שלי ומשפחות יהודיות רבות נוספות היו מקשיבים לחדשות רדיו מישראל. היינו מקשיבים בסתר, בגלל שהאזנה לתחנות רדיו ישראליות הייתה מחוץ לחוק. אני עדיין זוכרת איך ההורים שלי היו סוגרים את התריסים לגמרי ומפעילים את הרדיו, ואז משתדלים להאזין בשקט לידיעות חדשות מישראל.

סבתא קלרה בתמונה משפחתית

העלייה לישראל

אחיו של אבא שלי היה פעיל ציוני, והוא עזר להבריח יהודים ממקום למקום. למעשה, הוא פעל בעיקר בעיר טימישוארה, היכן שאחד מסביה של יעל גדל. אימא שלי רצתה לעלות לארץ ישראל, אבל בהתחלה אבא שלי התנגד לרעיון. הוא פחד להתחיל חיים חדשים, להיפרד ממשפחתו וחבריו, לעזוב את עבודתו וללמוד שפה חדשה ושונה, במיוחד בגילו המבוגר. לאחר ויכוחים רבים שנמשכו חודשים, אמי הציבה לאבי אולטימטום: או שנעלה לארץ ישראל, או שאני אעלה ואקח את הבנות איתי. לבסוף אבא שלי נכנע, והתחלנו להתכונן לעזיבה לארץ ישראל.

ההורים שלי רשמו אותנו לעלייה לארץ אצל הסוכנות היהודית, ובמשך שנתיים חיכינו ברומניה מבלי לדעת מתי ואם יגיע תורנו לעלות. בעקבות החלטה זו אני ואחותי נאלצנו לעזוב את הפנימייה למוסיקה, שפינתה מקום לתלמידים חדשים, וחזרנו ללמוד בבית הספר היסודי בג'יבו.

באוגוסט 1960, כשהייתי בת עשר, הודיעו לנו שנוכל סוף סוף לעלות לארץ ישראל. התחלנו לארוז חפצים שיגיעו באונייה אל ביתנו החדש. לא יכולנו לארוז חפצים רבים, אז מילאנו ארגז במעט בגדים וכלי מטבח ואת שאר החפצים השארנו מאחור.

לבסוף יצאנו ברכבת לאיטליה, מסע שלקח כמעט יום שלם. במהלך הנסיעה עברנו בבולגריה ונאלצתי להשאיר מאחור את הדובי שלי, הצעצוע שאהבתי מכל אחד אחר, בביקורת הגבולות מחשש שנבריח בתוכו חפצים. כשהגענו לאיטליה, לקחנו הפסקה קצרה בונציה והתפעלנו מתעלות המים היפיפיות.

לאחר מכן נשארנו במשך שבוע ברומא במלון מטעם הסוכנות היהודית עד שנוכל לעלות לארץ. אני עדיין זוכרת איך אני ואחותי היינו יוצאות מהמלון כל יום בבוקר ומטיילות בכל הרחובות והאתרים המעניינים בעיר. השבוע הזה היה נפלא.

בסוף השבוע הלכנו סוף סוף לשדה התעופה. הטיסה לארץ ישראל הייתה הטיסה הראשונה שאי פעם חוויתי, והיא הפחידה אותי עד מאוד. אני ושאר חברי משפחתי עלינו באמצע הלילה, בחשכה מוחלטת כמעט, על מטוס קטנטן וישן. הצתופפנו בתוך המטוס החורק יחד עם עוד שלושים משפחות למשך ארבע שעות מייגעות, שהיו מלאות בבכי תינוקות וצניחות פתאומיות.

לבסוף נחתנו בארץ ישראל, עייפים אך מתרגשים, בשדה התעופה בלוד. לאחר כמה בדיקות של מסמכים ורשימות הגיעה אל שדה התעופה מונית השייכת לסוכנות היהודית, שהביאה אותנו לבית החדש שלנו.

המונית הסיעה אותנו לצריף קטן בשכונת ג'סי כהן בעיר חולון, שהייתה בנויה כמעט כולה מצריפים דומים. השכונה הקטנה הייתה מאוכלסת על ידי עולים חדשים מכל רחבי העולם, ונחשפתי דרכה לתרבויות שונות ומגוונות.

אני זוכרת איך בבוקר למחרת, אני והמשפחה שלי התעוררנו והתבוננו מן החלון של הצריף, רק כדי לראות חולות ודיונות שהתפרסו עד האופק. ההורים שלי פחדו שביתנו החדש היה נמצא באמצע מדבר נידח! השכנים שלנו, שבאו גם הם מרומניה, הרגיעו אותם והסבירו להם שחולון קרובה מאוד לתל אביב וערים מרכזיות אחרות. באותו היום אנשים מן הסוכנות דפקו בדלתנו ונתנו לנו פתילייה ואספקת אוכל שהספיקו לשבועיים לכל היותר.

ההורים שלי השאירו את כספם מאחור ברומניה, אז הם היו צריכים למצוא עבודה במהירות בשביל להשיג עבורנו אוכל נוסף. אבי החל לעבוד עבור חברת שעונים בעיר תל אביב, ואמי החלה לתפור ולתקן בגדים בתשלום עבור שאר אנשי השכונה.

הלכתי לבית ספר יסודי בחולון, אבל לא הבנתי אף מילה מפני שעוד לא ידעתי עברית. לאחר חודש, כאשר הייתי בת שתים עשרה, עזבתי את בית הספר. הלכתי לגור בקיבוץ חמדיה כדי ללמוד עברית במסגרת עליית הנוער. הורי נשארו לגור באותה השכונה, ואחותי הלכה למוסד נעורים ליד נתניה. כשעברתי לקיבוץ מזכיר הקיבוץ (המנהל הכלכלי של הקיבוץ) ושאר בני משפחתו לקחו אותי תחת חסותם. היו לו ולאשתו ילדה בגילי, שאני והיא היינו חברות טובות, וילד שהיה גדול ממני בשנתיים. בקיבוץ הקטן כולם הכירו זה את זה, מה שהזכיר לי את ג'יבו ואת ג'סי כהן. בבקרים הייתי מתעוררת בבית הילדים, שבו ישנתי כל לילה יחד עם שאר ילדי הקיבוץ, והולכת אל בית הספר. בשלושת החודשים הראשונים שבהם גרתי בקיבוץ למדתי בבית הספר של הקיבוץ לעולים חדשים. הכיתה שלי, שהייתה מורכבת ממני ומעוד חמישה עשר ילדים, למדה עברית בלבד למשך ארבע שעות בכל יום.

לאחר שסיימתי ללמוד עברית, נסעתי כל יום לבית ספר אזורי בקיבוץ נווה איתן. לאחר סיום הלימודים הייתי אוכלת ארוחת צהרים בחדר האוכל של הקיבוץ, ומתגנבת כל יום במשך שעות לחדר בקצה הקיבוץ. החדר הזה היה חדר הפסנתר, חדר נידח ומוזנח שאיש לא ביקר. הייתי מתגנבת אליו ומנגנת על הפסנתר, ומושכת תשומת לבם של אנשי הקיבוץ. עם כל יום שבו המשכתי לנגן באותו החדר, יותר ויותר אנשים היו באים להאזין. ילד אחד שביקר בחדר החל לנגן יחד איתי בחצוצרה שלו, ונהיינו חברים טובים.

בגיל ארבע עשרה, שנתיים לאחר שהלכתי לגור בקיבוץ, הסוכנות היהודית הפסיקה לממן את השהות שלי שם ונאלצתי לחזור לג'סי כהן. אהבתי מאוד את קיבוץ חמדיה, ידעתי שאתגעגע אליו מאוד. לאחר שחזרתי המשפחה שלי ואני עברנו לגור בדירה חדשה במקום בצריף הזמני שפעם גרנו בו, והתחלתי ללמוד בתיכון קוגל בחולון. אבא שלי פתח חנות שעונים בתל אביב, והוא היה צריך לנסוע אליה במשך שעות כל בוקר וכל ערב. כדי להקל עליו, אחרי שסיימתי את לימודי בתיכון עברנו לגור בתל אביב. החנות נפתחה ברחוב שבזי בתל אביב הישנה, והדירה שלנו לא הייתה רחוקה משם. מול הדירה שלנו היה קולנוע עדן, הקולנוע הראשון בתל אביב.

ביוני שנת 1967 פרצה מלחמת ששת הימים, ומיד לאחר מכן התגייסתי לצבא. הייתי המזכירה של בית הספר הצבאי "בית המלאך" במרכז העיר חיפה. גרתי בבית החלוצות, יחד עם בנות הלהקות הצבאיות. אני זוכרת את מבחני הקבלה של הלהקות שהתקיימו בבניין שלנו, כולו התמלא ברעש והמולה! דובי גל בכבודו ובעצמו הזמין אותי להיבחן ללהקת פיקוד הצפון. סירבתי להצעה, כי החיים של חברי הלהקות היו מלאים בתככים ותחרות, זה פשוט לא היה בשבילי.

יום אחד מפקד אכ"א (אגף כוח האדם) הגיע למשרד שלי. הוא ביקש ממני להצטרף לקורס קצינים, מפני שעברתי בהצטיינות את מבחני הקבלה. "אני אתן לך כל עמדה שתבקשי" הוא אמר, אך סירבתי. לא רציתי לשרת שנת קבע, והייתי מרוצה מתפקידי כמזכירה.

בזמן שעוד שירתי בצה"ל המשפחה שלי ושאר חברי משפחתי מצד אמי עברו לעיירת פיתוח קטנה בשם כרמיאל. העיירה רק נוסדה, והם היו מתיישביה הראשונים. לאחר שסיימתי את שירותי בצבא עברתי לגור בכרמיאל יחד איתם. היא הייתה עיר קטנה ומקסימה בעלת אנשים נחמדים. גם בימינו אני נוסעת לפעמים לכרמיאל כדי לבקר את בני המשפחה שלי, אבל היא כבר לא מה שהייתה פעם. לא גרתי שם להרבה זמן, אלא עברתי לפתח תקווה.

עברתי דירה לפתח תקווה מפני שהכרתי את חיים, בעלי לשעבר. נפגשנו בפעם הראשונה לפני שהתגייסתי לצבא. אחותי הלכה איתו ועם עוד כמה חברים לטיול שטח והוא בא לביתנו כדי להחזיר לה משהו שהיא שכחה. הוא התחיל לבקר אצלנו כל שבוע, מה שהיה מוזר לי ולאחותי מפני שהוא ידע שהיה לה חבר. מסתבר שהוא הגיע לבקר אותי, והתחלנו לצאת. כשהתגייסנו לצבא הוא היה חלק מחיל האוויר בעוד אני השתייכתי לחיל הים, אז כל פעם שביקרתי אותו בבסיס שלו חיילים  מהאזור צעקו לי שטעיתי בכתובת. חיים קיבל עבודה צבאית בתל אביב, אז עברתי לגור איתו בפתח תקווה. עבדתי גם אני בתל אביב ,ביחידת המחשבים של הדואר. זו הייתה העבודה הראשונה שלי.

לאחר שרועי, הבן הבכור שלי ואבא של יעל, נולד הפסקתי לעבוד כדי לטפל בו. התרגשתי מאוד להפוך לאם. רועי היה ילד מאוד פעיל ואנרגטי, ולא היה רגע משעמם איתו. כאשר רועי היה בן שנתיים חיים אני והוא טסנו לגור בארצות הברית, מפני שחיים למד לתואר שני באוניברסיטת AFIT במסגרת חיל האוויר.

אחרי שנתיים בארצות הברית חזרנו לארץ, וכמה חודשים לאחר מכן נולדה בתי האמצעית ענת. יובל, הבן האחרון שלי, הגיע לעולם פחות משנתיים אחריה. שלושתם גרו יחד באותו החדר למשך כמה שנים טובות, עד שלבסוף פיצלנו אותו כשיובל עלה לחטיבה.

כשענת הייתה בכיתה א' עברנו לירושלים בגלל העבודה של חיים. אני והילדים לא אהבנו את החיים בירושלים, וחזרנו שלושתנו לבית בפתח תקווה לאחר שנה. אחרי שחזרנו לפתח תקווה השלושה למדו בבית ספר יסודי בכפר סירקין ובחטיבת הביניים בן צבי בעיר פתח תקווה.

מיד לאחר עזיבת ירושלים חזרתי לעבוד. התחלתי ללמוד בבית הספר לגננות וטכנאות נוף ויצו בעיר פתח תקווה. במסגרת לימודי שם נשלחתי לעבוד במחלקת הגינון של מועצה אזורית מודיעין. בנוסף לעבודה שלי במחלקת הגינון, התחלתי לעבוד במשתלת נווה ירק בהוד השרון, נשארתי במחלקה למשך שתים עשרה שנים, עד שהיא הופרטה. עברתי למחלקת החינוך של המועצה ונהייתי סייעת בבית ספר יסודי. משם עברתי לסייע בבית ספר ישורון בפתח תקווה יחד עם תלמידים רבים מהיסודי. הפסקתי לעבוד שם לאחר שש שנים.

כיום אני פנסיונרית עם שתי עבודות, אחת במשתלה ואחת בבית האבות נווה שלו בפתח תקווה. אני שרה במקהלת נרקיסים בכפר סירקין מאז שחזרתי לפתח תקווה מירושלים, כל יום שלישי בערב.

אני סבתא לתשעה נכדים ואם לתוכי בשם גרין, כלב בשם מאנצ'י וחתול בשם חתול.

הזוית האישית

יעל: נהנתי מאוד מתיעוד הסיפור של סבתי. לפני הפרוייקט לא ידעתי דבר על עברה של סבתא קלרה, ואני מרגישה שהעבודה המשותפת קירבה אותנו מאוד. כמעט כל יום חמישי היא מגיעה אל הבית שלי ומשגיחה עלי ועל אחי הקטן, ובמהלך העבודה על הפרוייקט ניצלנו הזדמנות זו כדי לתעד את סיפורה. כל שבוע גיליתי עליה דברים מרתקים, שאף אדם אחר לא ידע.