מאגר סיפורי מורשת

הסיפור של סבתא שלי, לינדה ברון

סבתי לינדה, גדלה בדרום אפריקה, הנה סיפורה:

נולדתי בפריניכן, דרום אפריקה. בעצם, הסיפור מתחיל מאבי, שהגיע מליטא או אולי מפולין. קשה לומר בדיוק, כי במהלך המאה העשרים הגבול בין פולין לליטא השתנה תדיר בגלל מלחמות וחילופי שלטון. לואי, אבי, גר ב"שטעטל" (עיירה) קטן. הוא למד בתיכון בעיר וילנה, בירת ליטא. בסיום לימודיו, כאשר חזר לביתו, הוא קיבל צו גיוס לצבא הפולני, ומאחר שלא רצה להתגייס, היה חייב לעזוב באמצע הלילה. היה זה אמצע החורף. הוא שכב מעל הרכבת. בעצם לא רק הוא, אלא עוד חמישה גברים אחרים, שנסעו משם לעיר הנמל אודסה, שהיתה אז חלק מפולין. משם הם הפליגו בספינה לאנגליה, וממנה לקייפטאון שבדרום אפריקה. כשהגיעו לקייפטאון, הם עלו על רכבת צפונה לג'והנסברג, שם היו לו כמה בני דודים, שהתיישבו בעיר קטנה בשם וולקם (ברוך הבא בשפת האפריקנס), והוא גר איתם. היתה להם חנות כלבו לכוריי זהב, אבל הוא לא אהב לעבוד שם. לכן, הוא החליט לעבור לעיר גדולה יותר בשם פרניכין, שם היה לאיש עסקים מכובד ועשיר מאוד. הוא קנה את עורות הפרות במקום בו היו נשחטות, ומכר אותם למקום בו הכינו ממנו עור.

אבי היה מאוד ציוני, במיוחד בגלל שכל משפחתו נספתה בשואה. היום הטוב בחייו היה ה-14 במאי בשנת 1948, כשישראל הכריזה על עצמאותה. הוא תמיד סיפר לנו על האזנתו לרדיו כששודרה הצבעת האו"ם על הקמת מדינת ישראל בכ"ט בנובמבר 1947 ועל הכרזת העצמאות. כרביזיוניסט אבי אהב את טרומפלדור, וכשמנחם בגין הגיע לדרום אפריקה, אבי פגש אותו. הוא היה מעריץ גדול שלו.

אמי נולדה בדרום אפריקה. המשפחה שלה הגיעה מהעיר ריגה, שנמצאת עכשיו בלטביה, אבל פעם הייתה חלק מרוסיה. הוריה היו רוסיים. סבתי, ששמה היה רחל (רייצ'ל) התכוננה להתחתן, וכל המשפחה המורחבת הוזמנה לחתונה. גם בן דודה, יצחק, הגיע עם משפחתו, ורחל ויצחק התאהבו ממבט ראשון. רחל ביטלה את החתונה, ובמקום זה התחתנה איתו. היו להם ארבעה ילדים: שני בנים ושתי בנות. כשהתחילו הפוגרומים ברוסיה, הם החליטו לעזוב את ביתם, והגרו לדרום אפריקה. הם הגיעו לפרטוריה, בירת דרום אפריקה, אבל בכך לא הסתיים הסיפור. השנים הן 1896-1906 לערך, וסבי שהיה נחוש להרוויח המון כסף, נטש את אשתו וארבעת ילדיו והמשיך לאמריקה. סבתי פתחה צימר במיוזינברג. כאשר הוא חזר, כעבור 10 שנים, נולדו להם עוד שלוש בנות. אמי נולדה בשנת 1909, והם עברו לגור בעיר בה אמי נולדה. אחרי מלחמת העולם השניה, אמי עבדה בחברה שאבי סחר אתה. באחד הימים, הוא נכנס למשרד ושם היא הייתה. הם התאהבו ומיד התחתנו. אחרי שהתחתנו, אמי עברה לגור עם אבי, ואני נולדתי בשנת 1947.

נולדתי בפרניכין בדרום אפריקה, שנמצאת 50 קילומטרים מהעיר ג'והנסברג. זו הייתה עיר כפרית, והיו בה כ-300 משפחות יהודיות, כי המון יהודים רצו לגור ליד נהר הוואל. זה היה מקום מאוד נוח לגור בו ולא יותר מדי רחוק מג'והנסברג, שהיתה מרכז המדינה. בית הספר הראשון שהלכתי אליו היה גן חובה, שהיה קשור לבית הכנסת. בניין בית הספר היסודי אליו הלכתי, שנקרא סלסבורן, היה מאוד מפורסם מכיוון שבעבר שימש כתחנת משטרה, כאשר הבריטים והבוורים נלחמו. בתחנת המשטרה הזו הבוורים והבריטים חתמו על הסכם פריניך ב-1902, שסיים את המלחמה ביניהן.

 בילדותי בדרום אפריקה

הייתי חכמה ותמיד הצלחתי בבית הספר. אהבתי בלט ומשחק, רקדתי עד גיל 17 והשתתפתי בחוגי דרמה ביחד עם אחותי מלודי, שהיתה צעירה ממני ושחקנית מקסימה. ביחד זכינו בהרבה תחרויות לדיבור בפני קהל. אבי היה אדם ידוע ומאוד בולט בעיירה. מדי שנה העלו בבית הספר שלנו הצגה, וכשהייתי בכיתה י"א, העלו את רומיאו ויוליה. שיחקתי בתפקיד יוליה, וזה היה עניין גדול מאוד.

כבר בתיכון התעניינתי בפוליטיקה, והייתה קבוצה שלנו שהייתה מאוד אנטי אפרטהייד. בשנת 1961, כשהייתי בכיתה ח', היה אירוע פוליטי גדול מאוד והוא נקרא מרד שארפוויל. שרפוויל היא עיירה אפריקאית בפאתי וריניגונג. האפריקאים מרדו ושרפו את המסמכים, שאפשרו להם לנסוע בין אזורים שונים בדרום אפריקה. באותם ימים הכל היה מופרד, מחולק ללבנים ולא לבנים. חשבתי שזה נורא ולא הוגן, אז הצטרפתי לקבוצה שהתנגדה לאפרטהייד, למרות חששם הגדול של הורי. אבי הגיע ממדינה שבה יהודים הופלו לרעה. הסביבה בדרום אפריקה הייתה מאוד אנטי-קומוניסטית, למעשה נגד כל דבר שלא היה עליונות לבנה.

הלכתי לתנועת נוער ציונית בשם "הבונים", אבל זה לא דיבר אלי כמו תנועת הנוער של המפלגה הפרוגרסיבית. כשהלכתי לאוניברסיטה, הייתי גם חברה במפלגה הפרוגרסיבית, שבה היו יהודים שמעורבים בפעילות נגד האפרטהייד. אבי אמר לי: תעשי כל מה שאת רוצה, אבל בבקשה אל תיעצרי על ידי המשטרה. היינו צועדים במצעדים של ההפגנה ברחובות ג'והנסברג, והמשטרה הייתה באה ועוצרת אנשים ברחוב. גיסי, פיטר, הוכנס לכלא כמה שנים מאוחר יותר בגלל שהשתתף בהפגנה נגד האפרטהייד (כמובן שלא קרה לו שום דבר רציני). הייתי חלק מוועדת קבלת הפנים באוניברסיטה שלי כשרוברט קנדי ​​(אחיו של הנשיא ג'ון קנדי) הגיע לדרום אפריקה כדי לדבר בכל האוניברסיטאות. הוא חתם לי על נייר חתימה מרוברט קנדי.

כשהייתי בת 17, הלכתי לאוניברסיטת ויטס בג'והנסברג. גרתי שם במעונות, נהניתי מאוד ופגשתי הרבה אנשים מעניינים. שם עשיתי תואר ראשון בשפות (אנגלית, איטלקית וסות'ו*).

מאוחר יותר אבא שלי חלה מאוד ואמא שלי לא הייתה מאושרת. גם אני וגם אחותי עזבנו את הבית. אחותי למדה בקייפטאון ב-אוניברסיטת הUCT, ואני בדיוק סיימתי את האוניברסיטה, אז כולנו נסענו לגור בעיר. שנה לאחר מכן, אבי נפטר.

אחרי שעשיתי קורס שלאחר התואר באנגלית, החלטתי ללמוד ספרנות כדי שתהיה לי קריירה כספרנית. ואז פגשתי את נורמן, סבא שלך. נפגשנו על החוף בקליפטון, קייפטאון. שנה לאחר מכן, התחתנו ונסענו לגור שנה בלונדון. כשחזרנו לדרום אפריקה, התחלתי להיות מעורבת שוב בפוליטיקה, ועבדתי עבור המפלגה הפרוגרסיבית. אמא שלי הייתה באה לטפל בבת הגדולה שלי, ואני לקחתי את בתי הקטנה למטה המפלגה הפרוגרסיבית ועובדת שם במשרד. הייתי בוועדה למען בני ציון, שם אספנו כסף לישראל. תמיד הייתי מחוברת לציונות ולישראל. בשנת 1967 רבים מחבריי מהאוניברסיטה הגיעו לישראל כמתנדבים בקיבוצים, ואנחנו חשבנו שהם אמיצים. הם עבדו בחקלאות במקום כל הצעירים שגויסו לצבא.

בשלב זה כבר היינו נחושים לעזוב את דרום אפריקה כי שנאנו את האפרטהייד. הבחירות שלנו היו מוגבלות למדינות דוברות אנגלית – גרנו באנגליה ושנאתי את מזג האוויר, אוסטרליה וניו זילנד היו כל כך רחוקות, קנדה – מזג האוויר היה אפילו גרוע יותר מאנגליה. חשבנו על ארה"ב – יצאנו לטיול בשנת 1976, טיילנו בכל מקום – אבל זה פשוט לא הרגיש נכון. ואז בשנת 1977 באנו לחופשה לישראל. לסבא הייתה כאן משפחה ופשוט ידעתי שאם אני עוזבת את דרום אפריקה, אז כיהודיה, זה המקום להיות בו. בשנה שלאחר מכן נולד לי עוד תינוק, ופשוט חיכינו עד שרוברט היה בן שלוש, ובשנת 1981 הגענו לישראל.

כיום סבתא שלי חיה בישראל ולא מסתכלת לאחור על ההחלטה לגור בישראל

הזוית האישית

מישי: אני נהנתי מאוד לראיין את סבתא שלי כי גיליתי הרבה דברים חדשים שלא ידעתי קודם. אני שמחה ששמעתי את הסיפור שלה.