מאגר סיפורי מורשת

שמי אלי גואטה, ואני נולדתי בישראל, בחדרה. גדלתי בפרדסיה (משנת 1955 עד שנת 1963).

לאבי קראו מדיני, היו לו עיניים כחולות והואהיה לובש תמיד בגדי חאקי. לאימי קראו חוטה והיו לה עיניים חומות ושיער שחור. היינו שלושה אחים במשפחה, אני ועוד שתי אחיות שרה וגיטה. לצערי שרה כבר לא איתנו,

היא נפטרה לפני עשר שנים ונשארנו רק אני אלי בן 71 וגיטה בת 86.

ההורים שלי היו הורים ממש טובים שנורא אהבו אותי. אבי היה מאוד מבוגר. לכן, אימי הייתה המפרנסת של הבית, היא עבדה בחקלאות. ההינו לובשים בגדים ישנים

בבית בו גרנו בפרדסיה היה חדר אחד שגדלנו בו אני, שרה – אחותי הקטנה וגיטה – אחותי הגדולה. בישלנו בחדר כי לא היה מטבח, היה מקלחון קטן שבו התקלחנו וכיבסו ביד. את הכביסה תלינו בחוץ. גם השירותים היו מחוץ לבית.

בשכונה היה בית כנסת וליד היה גם ים, אבל הוא לא היה כל כך קרוב לבית שלנו.

אימי נהגה לבשל שעועית, חומוס, אורז ופסטה. בשבתות היינו אוכלים כולנו ביחד סביב השולחן בחדר ומקיימים יחד את המסורת של הקידוש כל שישי.

הילדות

בילדותי למדתי בבית ספר בפרדסיה. היו לי המון חברים ושיחקנו הרבה משחקים שונים כמו :כדורגל, גולות, קלאס, גוגואים, מחבואים, תופסת.

בשנת 1963 עברנו אני ומשפחתי לפרדס הגדוד בנתניה. שם למדתי בבית ספר "מוריה" עד כיתה ח'. גם שם היו לי המון חברים, ואני לא זוכר את שמותיהם של כולם ויש אפילו כאלה שאני בקשר איתם עד היום! אהבתי נורא ללמוד ואהבתי ממש את המורים והתלמידים.

התאונה הקשה שעברתי

בגיל 12 בילדותי נסענו המשפחה להר מירון ברכב חדש שהיה רק שבועיים על הכביש. זה היה רכב ששכרנו עם נהג. בעכו עצרנו כולנו לאכול, ובדרך לנהריה עף הגלגל השמאלי מהרכב, ואני נפצעתי נורא קשה, נפגעתי נורא חזק בראש. גם בני משפחה נוספים נפצעו, אבל אני נפצעתי הכי חזק. ההייתי שבוע בלי הכרה בכלל, ולא חשבו שאצא מזה חי. במזל, אחרי עשרה ימים התעוררתי ופתאום גיליתי שאני בבית חולים בנהריה. לא הבנתי מה קרה לי. כשהמשפחה סיפרה לי מה קרה, לא האמנתי שזה מה שקרה לי. חשבתי שאני בחלום. כעבור חודש וקצת הבראתי ויצאתי מזה בשלום.

בעקבות התאונה לא חזרתי ללמוד. למדתי יסודי וחצי חטיבה .עד היום זה מצער אותי שלא חזרתי ללמוד. לכן לילדי ולנכדי אני תמיד אומר שזה מאוד חשוב ללמוד. אני דגלתי בזה והיום יש לי שני ילדים מהנדסים אחת בשב"ס (שירות בתי הסוער) ואחת כלכלנית .

בגיל 13, אחרי התאונה הקשה שעברתי, חגגתי בר מצווה בפרדס הגדוד. החגיגה הייתה עם כל המשפחה המורחבת וחברים. אכלנו, רקדנו, קפצנו ושמחנו. לא אשכח את האירוע הזה בחיי. זה היה אירוע מטורף ומרגש וחוויה של פעם בחיים.

השירות הצבאי

ושירתי  בחיל האוויר בשנת 1970. נשלחתי לקורס חילוץ והצלה בחיל האוויר. אחרי הקורס שעברתי במשך חודשיים עברתי לבסיס במרכז הארץ. הכרתי המון חברים בצבא ואפילו חלקם בקשר איתי עד עכשיו!

היו לנו המון פעילויות חילוץ והצלה ממבנים ואפילו ממטוסים ומסוקים. שירתי בבסיס הזה 3 שנים לפני השחרור. זו הייתה תקופה שאני זוכר את כולה עד היום.

אחרי השחרור נשארתי באותו תפקיד חילוץ והצלה ושירתי במילואים בהמון בסיסים בכל הארץ עד שנת 1983. אחרי 13 שנים בתפקיד, העבירו אותי לחיל החימוש. במסגרת השירות הצבאי שלי בסדיר ובמילואים הייתי בכל הארץ, כולל סיני, עד שנת 2000.

המילואים שלי היו מאוד מאתגרים במהלכם חוויתי הרבה געגועים למשפחה ולבית אבל נורא אהבתי את זה ונורא אהבתי את צה"ל.

היכרות נישואים ובניית משפחה

הכרתי את בת זוגתי דרך אישתו של אחי. אחי גר בקומה הראשונה 1 וסוזן (אישתי) ז"ל בקומה השנייה. אז אישתו של אחי הכירה לי אותה. אחרי חצי שנה של היכרות, התחתנו והאירוע התקיים באולם בנתניה.

אחרי החתונה קנינו דירה בצפון העיר. בזמן שגרנו בה נולדו לנו 3 ילדים: ויקי, שולי, ואבי. לאחר מכן, עברנו לדירה במרכז העיר, שם נולדה ביתנו הרביעית והכי קטנה, עדי.

הנכדה הבכורה שלי היא נויה, ביתה של עדי. 12 ימים אחרי שנויה נולדה, נולדה נכדתי נועה שהיא הבת של ביתי שולי. היום היום יש לי 12 נכדים מארבעת ילדיי.

המשפחה שלנו נפגשת בימי שישי, שבת ובחגים. אנחנו אוהבים לחגוג ביחד את ימי ההולדת של כולם של הנכדים, ההורים וגם שלי. אנחנו משפחה מיוחדת שאוהבת מאוד להיות ביחד ולהיפגש בסופי שבוע טיולים חופשים ועוד.

מסר לדור הצעיר

אני ממליץ לדור הצעיר לכבד את ההורים ולהעריך את כל מה שהם עושים בשבילנו ודואגים לנו. תהיו  נאמנים להורים שלכם ותעזרו להם תמיד. חשוב להיות איתם הכי כנים שיש כי בסופו של דבר הם ההורים שלכם והם גידלו אותם. אני ממליץ לכל בני הנוער ולדור הצעיר היום לא לעשן ולא לשתות, להשקיע בלימודים, ללמוד, למצוא עבודה ולסיים 12 שנות לימוד.

לסיכום נורא חשוב  לכבד את ההורים ואת הסביבה ולתת כבוד לכולם לא משנה דת צבע מין או גזע.

הזוית האישית

הנכדה נויה: השתתפתי בתוכנית הקשר הרב-דורי במסגרת עבודת שורשים בבית ספר שרת בנתניה. היה לי כיף מאוד לגלות ולחקור דברים על המשפחה שלי. תודה סבא ששיתפת אותי בסיפור שלך.

סבא אלי: תודה רבה שנתתם לי את ההזדמנות לשתף את סיפורי האישי ותודה נויה שהקשבת ותיעדת אותו ואותי.