מאגר סיפורי מורשת

שמי אלון מסרנו אני משתתף השנה בתוכנית הקשר הרב דורי יחד עם סבי, אברהם מסרנו. בבית הספר "בכר רוסו", במושב צור משה. אני וסבא בחרנו לתעד ולשמר את סיפורו של אביו שלסבי, אהרון מסרנו ז"ל, הסבא רבא שלי. סיפורנו מוקדש באהבה לסבא רבא אהרון מסרנו ז"ל

הקדשה אישית מפי אברהם מסרנו:

"אני, אברהם מסרנו, מקדיש עבודה זו יחד עם נכדי, אלון מסרנו, בהוקרה ובהערכה, לצד געגוע, לאיש חשוב בחיי, אבי המנוח, אהרון מסרנו, שהייתי לו בן יחיד לניצול, שורד שואה מיוון. לאבי היה מספר מקועקע על ידו השמאלית 137085 שקועקע כשהגיע כאסיר למחנה השמדה אושוויץ – בירקנאו לאחר שעבר דרך חתחתים, עבודות פרך, רעב במחנה כפייה לעבודה במפעל מתכת שבהרייט טיב, לשם הנחת מסילות רכבת, משם נשלח למפעל המלט שבאתונה."

אני וסבא אברהם

קצת היסטוריה

אהרון מסרנו נולד בסלוניקי שביוון בשנת 1911. הכינוי לעיר סלוניקי באותם הימים הייתה " עיר ואם בישראל".

בערב מלחמת העולם השנייה מונה קהילת היהודים בסלוניקי כ 55,000 יהודים, שהיוו שני שלישים מכלל יהודי יוון. את השואה שרדו רק 1,950 יהודים (כארבעה אחוזים מיהודי סלוניקי).

משפחתו של אבי, סבא רבא של אלון, מנתה שבעה נפשות: שלושה אחים ושתי אחיות, כשאהרון הוא בן הזקונים.

שמירת שבת וערכי המסורת בסלוניקי הייתה קפדנית ביותר, רוב העסקים, בנקים, משרדי עורכי דין, בתי מסחר, עבודות נמל, היו סגורים מערב שבת עד יום ראשון בבוקר.

בשנת 1917 פרצה שריפה גדולה בסלוניקי וחלק נכבד הפכו בין לילה לפליטים חסרי כל.

בשנת 1923 התקבצה קבוצה גדולה של יהודים, שיקמו את חייהם ועברו לצריפים גדולים שבנו האיטלקים כשלימים הפכו לשיכונים. בקרבת בית החולים היהודי הגדול ע"ש "הברון הירש" לאחר שהתמקמו במגורים, מהר מאוד בנו בית כנסת בו התפללו בוקר וערב.

בשנת 1924 זכה אהרון מסרנו לחגוג בר מצווה לפי המסורת היהודית. לאחר שש שנות לימוד עבר ללמוד בבית הספר "תלמוד תורה" והצטיין בלימודיו. כשסיים, יצא ללמוד מקצוע כדי לעזור בפרנסת משפחתו.

בשנת 1932 התגייס אהרון לשירות צבאי בסלוניקי שובץ לחיל הפרשים של צבא יוון. באותה שנה, שנת 1932, הוזמנו מאות סטודנטים יווניים להשתלמות בגרמניה כשהיטלר והמפלגה הנאצית היו בתחילת דרכם לעלייתם לשלטון. אותם סטודנטים צעירים כשחזרו ליוון ייסדו ארגון אנטישמי בשם "הארגון הלאומי היווני" והחלו ברדיפת יהודים כדי לדחוק אותם החוצה מן החברה ולשלול מהם את זכויותיהם ואת רכושם.

באותו הזמן היו הסתות, הטרדות, טרור ואלימות נגד היהודים ביוון. היהודים הצעירים שהתחתנו והקימו משפחות הבינו שהם צריכים לעשות הכל כדי להשיג אשרות יציאה מסלוניקי על ידי הסוכנות היהודית וועד הקהילה.

בשנת 1933, אחיו ואחותו הבכורים במשפחתו של אבי אהרון ז"ל (סבא רבא של אלון), הצליחו לארגן את כל הניירת לעלייתם ארצה לארץ ישראל, שנקראה אז פלסטין. לאחר הפלגה ממושכת הגיעו ל"ארץ המובטחת" ולמזלם נצלו מהצורר הנאצי, בסלוניקי נשארו הוריהם, אחותו ושני אחים.

כשאבי, האח הצעיר ביותר, נשאר ביוון יחד עם אחיו, הם היו חיילים בצבא יוון ולכן הם לא יכלו להשתחרר ולעלות ארצה.

בינתיים, סבתי, אמו של אבי, אותה לא זכיתי להכיר, חלתה מאוד ונפטרה. אבי ואחיו השתחררו מהצבא. האח הגדול התחתן ונולד לו בן, האחות התחתנה גם כן. אבי, אהרון, החל לעבוד ולחסוך לעתידו. בשנת 1940 התחתן אבי ז"ל עם אשתו בלה. תנאי החיים באותה תקופה היו קשים, היו קשיים כלכליים אבל הם היו מאושרים.

בשנת 1942 נולדה להם בת וקראו לה רוזה (שושנה). באותה שנה לצד השמחה, לפתע נפטר אביו של אבי (אבא של סבא רבא) ונקבר בסלוניקי.

שנת 1943 בבוקר בהיר הכריז הצבא על גיוס כללי, סימן למלחמה. אבי נאלץ להיפרד מאשתו ובתו בת השנה והועבר לגבול היוגוסלבי – טורקי  לגדוד הפרשים, תפקיד שלמד בזמן שירתו הצבאי.

תוך כדי אימונים כבשו הגרמנים את כל החזיתות והחלו להגיע פקודות חדשות: על החילים להפסיק את הלחימה ולהיכנע! יש לשחרר את הסוסים לחופשי! יש לסדר את הרובים וכלי הנשק בצורת פירמידות (בצורת משולש)! יש לכתוב על סדין לבן באותיות ברורות "ברוכים הבאים" גרמנים!

מבין כל החיילים נבחרו נבחרו חמישה חיילים, כדי לנווט את הדרך לסלוניקי שביוון שהייתה במרחק  של 250 ק"מ ממקום הימצאם. בהגיעם לעיר סלוניקי השמחה הייתה גדולה לפגוש שוב את בני משפחתו, אך מהר מאוד החל הפוגרום (מעשי אלימות, הרס והרג) נגד היהודים.

אסיר מספר 137085

ב-15 לחודש מרץ 1943 החלו הטרנספרים (משלוחים), שילוחם של קורבנות. המשטר הנאצי שלח בעיקר יהודים במלחמת העולם השנייה מבתיהם או ממקומות הריכוז שלהם בערים ביישובים ובגטאות למחנות ריכוז והשמדה.

ב-24 לחודש מרץ 1943 בשעה שש בבוקר נקראו כל היהודים מגיל 15-45 להתייצב בכיכר בסלוניקי שנקראה "כיכר החופש" וכן בשכונת "הברון הירש" שליד תחנת הרכבת. שני מקומות האיסוף הפכו לסוג של גטו (אזור סגור ומסוגר).

אבי, אהרון מסרנו (סבא רבא של אלון), סיפר שסידרו אותם בשורות עורפיות (שורת אנשים העומדים זה אחר זה) ושאלו כל אחד במה הם עוסקים ואיזה מקצועות הם יודעים. בין היהודים היה אחד שהבין מה הולך לקרות ולחש להם תאמרו "סבלים".

את כל הסבלים הפרידו ואת כל בעלי המקצועות החופשיים (כמו רופאים, עורכי דין מנהלי חשבונות בנקאים) הפרידו החלו להתעלל בהם ולהשתמש נגדם בשיטות עינויים פיזיים. אסור היה ליהודים לנוע בתוך הגטו האזורי שהוקצה להם. הרעב החל להציק, חלקם עברו לעבוד במחסני המזון של הגרמנים לפרק זמן ראשוני וכך הצליחו לגנוב ולהעביר אורז, סוכר ועוד מעט מוצרים כדי להעביר גם לחברים ולהצליח להתקיים.

בינתיים הגיעה פקודה להפריד את הנשים מהגברים ואז אבי (סבא רבא של אלון) נשלח לעבודות פרך למחנה עבודות כפיה בטיבאס (אזור כפרי פתוח כ-50 ק"מ צפונית מאתונה). לשם הגיעו בקרונות משא אטומים, ללא חלונות, ללא אפשרות לצפות בדרך על הנעשה בחוץ. כ-70 אנשים הצטופפו בכל קרון ואחרי שלושה ימי נסיעה דחוסים ללא מים וללא מזון הגיעו ליעד – טיבאס.

חיילי האס-אס עזבו וכל הנוסעים עברו להשגחתם של חיילי חיל ההנדסה של הצבא הנאצי. קצין גרמני שקיבל את פניהם הסביר מה המשימה שמחכה להם במקום.

טיבאס, הייתה מוקפת הרים ומחצבות – תפקידם היה לחצוב אבנים למטרת סלילת כבישים ובניית תחנת רכבת וקו מסילה למעבר סחורות עבור הצבא הגרמני. במקום לא היה דבר במקום פרט לשני אוהלים גדולים וארוכים שם הניחו את השקים עם מעט חפצים אישיים ויצאו לעבודה. בין עובדי הכפייה היו רבים שמעולם לא החזיקו את מכוש או טוריה בידיהם, אולם רוב פועלי הנמל היו מנוסים בעבודה פיזית.

בסוף יום העבודה היו מתקבצים בתוך האוהל היהודים הרבים (חלק מבניהם נוצרים) כולם רעבים ונאלצו להסתפק בארוחה אחת ביום: צלחת שעועית ללא לחם ושום תוספת אחרת. רובם יחפים עם כותונת פסים לגופם, זרוקים חלקם על דרגשים וחלקם ברצפה כדי להצליח לישון ולאגור כוחות ליום המחר. העבודה הייתה מפרכת וקשה ורבים החלו לאבד את צלילות המחשבה – צעקו, בכו וגידפו את השומר הגרמני שהיה רוגז ומכה בשוט את מי שהעז להתלונן.

אבי ז"ל (סבא רבא של אלון) ידע לחבר שירים ושם חיבר את שירו הראשון בשפת הלאדינו "הרי טיבאס". בלילות כדי להרגיע ולהשכיח את סבלם היה נוהג לשיר את שירו. בחודש אוגוסט 1943 הסתיימה העבודה המפרכת בטיבאס.

ציטוט מדבריו של אהרון מסרנו ז"ל:

"באחד הבקרים כשאנו ממתינים להוראות המשך כינסו אותנו הקצינים לקבוצות ולצערי נוכחתי לדעת ששניים מהגיסים שלי שיצאנו יחד למחנה בטיבאס נרצחו.

וכן עוד חברים קרובים שלא יכלו לשאת את הכאב, הרעב והסבל נפלו שפופים וכדור ירייה אחד הספיק להפיל אותם לתוך בורות פעורים שהוכנו על ידנו כקבר אחים. בדיכאון, כחושים מחוסר מזון ועיניים דומעות הרמנו את מבטנו כי לא ממש ידענו מה מצפה לנו – ועז בישרו לנו שאנו חוזרים לסלוניקי עיר הולדתנו באותו רגע שמחנו בחשבנו שנפגוש לפחות חלק מהמשפחות שנפרדנו מהם באותה שבת שחורה כשנאספנו ברובע ע"ש "הברון הירש" בקרבת תחנת הרכבת, בהגיענו למקום היחיד שפגשתי זה את אברהם אחי שעבד בעבודות כפיה במקום אחר באזור "קאריה" שנקרא על שמו של המלך "קאר" לצערי אברהם כבר לא היה בקו הבריאות והחלטנו שלא נתנתק אחד מהשני."

הטרנספורט (המעבר) לפולין

המשך ציטוט דבריו של אבי, אהרון מסרנו ז"ל:

"ברובע הברון הירש עלינו לקרונות של בהמות 40-50 אנשים בכל קרון בליווי של אנשי ה-ס.ס במשך כשבוע ימים עד שהגענו לאושוויץ בירקנאו בצעקות ודחיפות אמרו לנו להסתדר בשתי שורות אלה שהגיעו מסלוניקי ואלה שהגיעו מעבודות כפיה אחרות. מי שהגיע מעבודות כפיה בהרי טיבאס כמו שהזכרתי בפרקים קודמים, הביאו המלצות של עובדים מסורים על העבודות שביצענו שם.

ניתנה פקודה – כל מי שמתקשה ללכת מכל סיבה שהיא יעלה על המשאיות שהמתינו בצידי הדרך. רבים עלו ואיתם גם אחי אברהם שלצערי לא ראיתיו עוד. הגענו לבירקנאו והיינו בהמתנה בהסגר- בידדו אותנו ולאחר מספר ימים אפשרו לנו להתקלח, לבשנו פיג'מות פסים, הטביעו לנו מספרים בזרועות ונאמר לנו שנוסעים לוורשה, שהייתה עיר הבירה המאוכלסת במספר רב של יהודים ובתי כנסת הגדולים ביותר באירופה.

הכניסו אותנו לגטו ורשה וצירפו אותנו ליחידת קומנדו, שהייתה יחידת חבלנים לפיצוץ מבנים.

בלילות, אחרי ימים של עבודות פרך, חזרנו לבלוק הלינה ונזרקנו על דרגשים מעץ למנוחת לילה. העבודה הייתה קשה מנשוא, הקור היה עז (20-25 מעלות מתחת לאפס), רעב וצמא בלתי נסבלים ולמרות הכל הייתי פורץ כל לילה בשירה כדי לרומם את רוחם ולהנעים זמנם שלא יחשבו על הסבל שעוד מחכה בהמשך ולטשטש את מחשבותיהם שלא יכניסו לייאוש.

שיריי תמיד הסתיימו במילים: סבלנות אחים, התקופה הזו תעבור, יגיע היום שנשתחרר. תתפללו לאלוהים בלילות שיצילנו ויוציא אותנו מהתופת ונגיע לפלשתינה."

 נכתב ע"י אהרון מסרנו

"באחד מימי העבודה הקשים אחד האסירים זרק לעברי  חצי כיכר לחם שמצא, לקחתי והחבאתי אותו, המשמר הבחין בי, התקרב אלי, רשם את מספרי שעל הזרוע והלך. לאחר התקרב בחור צעיר כבן 17 מהמשמר ושאל: אתנה זה שזרקו לך את הלחם ? עניתי: כן, הקומנדנט (המפקד).

הוא היה רכוב על סוס ואמר לי להתקדם שלושה צעדים לפשוט את חולצת הפיג'מה להישאר ערום בחלק גוף עליון כשהקור בחוץ היה מינוס 20 מעלות. הוא פקד עלי לשבת על הברכיים והחל להרביץ לי בשוט 25 מלקות ולספור כל צליפה. כשהגיע לצליפה מספר 20 התמוטטתי, נפלתי והתעלפתי מהכאב הנורא. החברים רצו, הביאו דלי מים, שפכו עלי והחלו לעסות את גופי כדי להרגיע את הכאבים.

הקאפו של הקבוצה שלנו אהב אותנו, וכשראה מה הנאצי עולל לי התרגז מאוד ונתן הוראה לאפשר לי שלושה ימי חופשה. כשאני שכוב על הדרגש ולא יכול לזוז. בשקט היה מגיע מידי יום לבקרני ודואג לי למזון ובנוסף דרש להעביר את הבחור הצעיר מהמשמר הנאצי ולהביא במקומו חייל אנושי אחר.

הימים עברו, השנה 1944, העירו אותנו באמצע הלילה בפתאומיות, פקדו עלינו לקחת שמיכה ולצאת לדרך….

הרוסים עמדו להיכנס לעיר, הדי תותחים התחילו להישמע מכיוון מזרח ונפוצו שמועות שעומדים לחסל את המחנה הגדול, הגטו בו שהינו. הצבא האדום מתקרב לוורשה וחנה על גדות "הוויסלה" עברה מחשבה שאולי המלחמה מתקרבת לסיומה ובעלות הברי בדרך אלינו, אך הייתה זאת אשליה.

אותו לילה החלה צעדת המוות מוורשה לדכאו."

סבא רבא של אלון, אבי אהרון ז"ל, המשיך בתיאורו לפרטי פרטים את שעבר באותה צעדה:

"ביום הראשון לצעדה, אנשים רעבים נכנסו לצריפים נטושים בכפרים וחיפשו מזון ומים – והנאצים ירו בהם במקום. ביום השני לצעדה, בצהרי היום, חצינו גשר שגובהו כ- 20 מטרים ותחתיו נהר. אנשים קפצו מן הגשר לנהר כדי לשתות ממימיו, שכן לא יכלו לשאת את הצמא – גם בהם השומרים הנאצים ירו. הנהר האדים מדם עשרות הנרצחים.

כך עברו להם 10 ימי צעדה קשים מאוד, רעבים, צמאים, עייפים ומותשים. רבים נפלו בדרך ומצאו את מותם.  ביום העשירי הגענו למקום לא ידוע, בו עברה מסילת רכבת, שם העמיסו אותנו על רכבות. לאן? – לא ידענו.

לקראת ערב, הגענו לדכאו, מחנה ריכוז נוסף בגרמניה. בדכאו מתו אסירים בשל תנאי המחייה הקיצוניים באכזריותם. כשהגענו, קיבלנו הוראה לפשוט את בגדינו ולשרוף אותם, עברנו חיטוי יסודי ומקלחות במים רותחים.

במשך יומיים שהינו במקום ללא מעש עד שהעמיסו אותנו שוב על רכבות. חלפו מספר שעות עד שהורידו אותנו ליד היער  והגענו למחנה משנה של דכאו. שם חיכתה לנו עבודה מפרכת מסוג אחר: תחת הפצצות כבדות מן האוויר דחסנו שקי מלט שמשקלם 50 ק"ג לתוך מבנים מברזל שהיו חלק ממבנה גדול, בתוכו אופסנו טילים בליסטיים הראשונים בעולם.

המתחם בו עבדנו נקרא "באושטלה", במקום זה, תוך כדי עבודה קשה, חיברתי עוד שיר על שם המקום. הייתי מזמר ושר מידי לילה לחברים ששרדו. כך הפך השיר לשם דבר והתפרסם בקרב האסירים במחנה ובזכותו קיבלתי את הכינוי 'אהרוניקו של הבאושטלה'."

אבי, אהרון, כתב את השיר שנכתב בלאדינו ולימים תרגמנו אותו לעברית. עד היום באזכרות של ימי השואה יש הקוראים את השיר ומזכירים את אבי ז"ל, שורד השואה.

שירו של אהרון מסרנו

בתמונה אהרון מסרנו ז"ל – אהרוניקו דה לה באוסטילה

"30 באפריל 1945, תוך כדי נסיעה, נשארנו מאות שורדים ולא אלפים כפי שהגענו לדכאו, לפתע עצרה הרכבת, נפתחו הדלתות ומולנו עמדו אנשי הצלב האדום. קצת התעודדתי, אני חלש מאוד וצנום, קיבלנו קצת אוכל ושתיה והאיצו בנו לחזור חזרה לרכבת. לאחר שעות מורטות עצבים שמענו רעש חזק של טנקים ומשמים רעש חריג של מטוסים שהרעיד את האזור. היו אלו האמריקאים שפתחו בחוזקה את דלתות הקרונות וצעקו בקולי קולות "אתם משוחררים"!.

היינו מוקפים בצבא בעלות הברית, מפוחדים, בעיניים בוהות, חושדים, חוששים ולא מאמינים, התחלנו להתחבק מרוב שמחה ולצעוק את תפילת "שמע ישראל", על שניצלנו מהתופת בנס גדול והפכנו לשורדי שואה כגיבורים ענקיים. למרות הבדידות, העצב וההבנה שאיבדתי את היקרים לי  ונותרתי לבד, הרגשתי בכל יום שנולדתי מחדש."

בכל פעם שאני קורא את העדות הזו של אבי ז"ל, אני מתרגש ולא מאמין שהיה בכוחו לשאת את גודל הזוועה. תפילותיו התגשמו והוא זכה לעלות לארץ הקודש.

החלום היהודי והגשמתו

"נובמבר 1945, בעזרתם של אנשי ההגנה והסוכנות היהודית הפלגנו ארצה עם ספינת משא במשך שבוע. כשהתקרבנו לחופי הארץ, הסיפון כוסה ביריעה שנועדה להסתיר את מאות המעפילים מפני המטוסים הבריטים שמנעו עליה בלתי לגאלית ארצה.

התחנה הראשונה בארץ הייתה "רמות השבים". לאחר שלושה שבועות, בחג החנוכה, עברתי לקיבוץ "תל יוסף" בעמק יזרעאל, שם זכיתי להדליק נר רביעי, ביום הולדתי, כעולה חדש בפלסטין.

בתחילת 1946, הגעתי לתל אביב, שם הכירו לי את אשתי השנייה – אסתר. אלמנה צעירה עם ילדה בת שנתיים בשם רוזה – כשמה של בתי בת השנתיים שנרצחה עם אשתי הראשונה ע"י המרצחים הנאצים. התרגשתי מאוד וההיכרות המפתיעה הזו חיברה ביננו ובחודש יוני 1946, נישאתי לבחירת ליבי ואימצתי לחיקי את הבת הקטנה רוזי, שהפכה להיות לי כבת.

בנובמבר 1947, הצביעה העצרת הכללית של האו"ם בעד "תכנית החלוקה" שהובילה להכרזת מדינת ישראל בשנת 1948. "

ארבעה ימים לפני הצבעת האו"ם, נולדתי בשעה טובה, בן יחיד לאהרון מסרנו ז"ל, נצר לשושלת מסרנו שנספתה ברובה בשואה.

משפחת מסרנו בארץ ישראל – 1948

חלומו של אבי ז"ל התגשם וזכה להקים משפחה לתפארת בארץ ישראל. אלון הוא הנכד הצעיר שלי ושל אשתי האהובה, אורה, ונינו של אבי אהרון ז"ל שאת עדות הישרדותו כתבנו כאן בגאווה.

לסיום, אבי ז"ל היה איש עם לב ענק, בעל ערכים יהודיים, שומר המסורת, בעל מורשת מכובדת, נבון וחכם, אופטימי, אוהב אדם, עניו, צנוע, שאהב את החיים, בעל חוש הומור, תמיד עם חיוך על פניו, למרות הכאב הגדול שחווה והגעגוע למי שאיבד.

סדר פסח כהלכתו – "חמישה מי יודע"

 אהרון מסרנו ז"ל- איש משפחה, ערכים ומסורת יהודית

אבי נפטר בשנת 1989, בגיל 78, השאיר אחריו סיפור חיים מרגש, שזכיתי לספרו ולתעדו יחד עם נכדי הצעיר, אלון.

חגיגת החיים היהודים בארץ הקודש – מסיבת בר המצווה של הנכד אביב 

             

הזוית האישית

סבא אברהם: במהלך שנת הלימודים, תשפ"ד, 2022-2023, ליוויתי את נכדי, אלון בפרויקט מיוחד שנקרא "קשר רב-דורי. נהניתי לעבוד עם נכדי האהוב ולספר לו אודות אבי, סבא רבא שלו, סיפור מסעו במחנה העבודה, במחנה הריכוז, סיפור הישרדותו והעליה ארצה.

עבודה זו חיזקה את הקשר ביננו, נתנה לנו הזדמנות לשיח ולרגעים קסומים. בזכות הפרויקט הושרשו הזיכרונות החשובים של אבי גם בדור הבא.

הנכד אלון: הייתה לי חוויה מאוד מרגשת וכיפית ללמוד עם סבי על סבא רבא שלי. לבלות עם סבא יותר זמן ביחד, לצחוק ולדבר על כל מיני נושאים מעניינים. למדתי על סבא רבא שלי דברים שלא ידעתי, על כמה שהוא היה חזק, חכם ורגיש. הסיפור שלו מאוד מיוחד וחשוב לזכור אותו, בזכותו אני יודע יותר דברים על השואה.

אנו רוצים להודות באופן אישי למנחת התכנית בבית הספר, גב' ליאת שדה. תודה על ליווי מסור, על הקשבה, נתינה, על מת ומקום להידוק קשרים בין הדורות, על הובלה והנחייה מלאת חום ואהבה.

יישר כח!

תודה לבית התפוצות שהקים פרויקט חשוב לדורות הבאים ומעצים כל נכד ונכדה, סבא וסבתא.