מאגר סיפורי מורשת

שמי רינה שמואלי, נולדתי בסולימניה בעיראק בשנת 1948. עליתי לארץ בשנת 1951 בהיותי בת שנתיים וחצי. נישאתי לדני בשנת 1974, כיום יש לי שלושה ילדים ושבעה נכדים מקסימים.

החיים היפים במשפחתי המיוחדת

הגענו למעברה בעפולה בשנת 1951, למדתי בבית הספר הדתי "אוהל מאיר" עד כיתה ח', בית הספר היה מאוד רחוק מהבית ובכל בוקר היינו הולכים ברגל לשם. בכל בוקר בשעה שבע בבית הספר היינו חייבים לבוא לתפילה, מי שלא בא קיבל עונש. החיים היו מאוד שלווים, היינו משחקים עם חברים בכל מיני משחקים כמו תופסת, חמש אבנים, מחניים, קפיצה בחבל, קלאס, היינו מכינים בובות משחק מסמרטוטים… במוצאי שבת היינו הולכים ברגל לכיוון בית הספר לתנועת נוער שנקראת בני עקיבא, מאוד אהבתי ללכת לשם, המדריכה מאוד אהבה אותי ונהניתי שם מאוד.

אחי הקטן ואני בצעירותנו

גדלתי בבית של שמונה ילדים, תמיד אהבנו לעזור לאימא ברחיצת הכלים, כביסה וניקיון הבית. אני זוכרת שבכל יום שישי היינו מחכים לקידוש של ערב שבת, הישיבה ביחד עם כל המשפחה, המאכלים המיוחדים לשבת ובכל שבת אימא שלי הייתה אופה עוגת מיץ על הפתיליה. חברות של אימא שלי היו מבקרות אותנו והיו נהנות מהעוגה. אימא שלי הייתה תופרת את כל הבגדים המצעים, וגם את הלופה (ספוג) למקלחת. היא הייתה טווה חוטים מצמר של כבשים וסורגת את הלופה. היינו מחממים בחורף את הבית בפתיליית נפט והיינו מתקבצים סביבה כל המשפחה. בכל שנה אבא שלי היה בונה בעזרת האחים הגדולים את הסוכה הכי יפה ומקושטת בכל המעברה, ומוסיף מגן דוד מעץ ברוש מעל הכניסה. היינו מארחים שם את כל הקרובים שלנו – חברים ומשפחה. אפילו באחת הפעמים הוא קיבל על בניית הסוכה פרס מהעירייה.

בחורף היה מאוד קשה מפני שהגשם דלף פנימה לצריף, לא היו כבישים ולא מדרכות, רק אדמה, ורגלינו היו שוקעות בבוץ. אחי הבכור היה מבלה בלילות שבת עם חברים במסיבות – פעם אחת הוא יצא מהבית לבוש מאוד יפה, ומפני שלא היו מדרכות והיה בוץ הוא שקע ונפל לתוך הבוץ, צחקנו עליו והמצאנו על זה כל מיני בדיחות.

היינו המשפחה היחידה במעברה שהייתה לה חנות מכולת, אבי ואשתו השנייה היו מפרנסים שם את המשפחה, וכשאחיי גדלו גם הם עזרו במכולת אחרי שעות הלימודים. כשהייתי בת שבע, אחר הצהריים, ביקרתי במחסן של המכולת, ובהיסח הדעת פתחתי את הברז של חבית השמן הגדולה (בתור משחק), והשמן כולו נזל במחסן ולכלך את שקי הסוכר והאורז, היה שם נזק לא קטן.

בשנת 1961 כשהייתי בכיתה ח' עזבנו את המעברה לטובת שיכון עובדים (שכונה למפוני המעברה). המשפחה שלנו עברה אחרונה לשכונה כי היינו צריכים לחכות שהמכולת תהיה מוכנה ואז פתחנו את המכולת לקהל הרחב שבשכונה. נכנסתי לחנות והחלטתי לעזוב את הלימודים לטובת החנות, שם עזרתי לאבי למרות שהוא אמר לי להמשיך ללמוד ולא רציתי. היה לי קל להשתלב ונכנסתי חזק לעניינים. עבדתי שם עד אחרי שילדתי שני ילדים, ואז המשפחה השכירה את החנות. החלטתי לטפל ולגדל את הילדים. בשנת 1981 הילדה השלישית נולדה ואז החלטתי ללכת להשלים את לימודיי. לאחר מכן התקבלתי לעבודה במפעל שיש כמזכירה. במשך כתשע שנים עבדתי שם (המפעל הגיע לקשיים). בגיל חמישים המשכתי ללמוד, עשיתי בגרות בשבעה מקצועות וקיבלתי אות תלמידה מצטיינת.

משפחתנו המורחבת, בחתונה של דודתי, 2017

הזוית האישית

סבתא רינה: מאוד מאוד מרגש להיזכר בילדות ובכל ההיסטוריה של משפחתנו, נהניתי מאוד מההשתתפות בתכנית שהיא חשובה מאוד ונהניתי מכל שנייה עם נכדתי.

נעם: מאוד נהניתי לעבוד עם סבתא ולמדתי הרבה מאוד על העבר של משפחתנו וגם על העבר האישי שלה, היה מאוד מעניין ומהנה.