מאגר סיפורי מורשת

שמי רעיה זלוטניקוב. נולדתי ב-1953 בעיר הומל (בהיגוי רוסי: גומל) בבלורוסיה. בבלורוסיה היה לי ממש קל בלימודים מכיוון שאבא שלי היה ממש חכם  וידע טוב את כל החומר ובזכות זה סיימתי בית ספר מצטיינת עם מדליית זהב. בכל קיץ הייתי נוסעת לקייטנת בית הספר שהייתה ביער והיה לי ממש כיף. עשו לנו מלא פעילויות כגון: תיאטרון, ריצה ומחבואים.

בגיל 37 עלינו אני ומשפחתי לארץ ישראל. זה היה מאוד חשוב בחיים שלי ושל המשפחה שלי.

ברגע שעלינו התחילו לנו חיים חדשים. הלכנו לעבוד ואחרי העבודה הלכנו ללמוד עברית באולפן. זה היה דרך חשובה. כשהגענו לישראל היינו צריכים להתחיל הכל מאפס. לא ידענו כלום. לא הכרנו את המנטליות. לא למדנו פה בבית ספר. אבל התחלנו חיים חדשים ושמחים. הכל היה חברותי. הלכנו ללמוד ולעבוד, פיתחנו עיסוק חדש, בית ספר חדש, בית חדש, הילדים שלנו הלכו לבית ספר חדש, כשסיימו בית ספר הלכו לצבא והגנו על מדינת ישראל.

אני והמשפחה שלי כבר 35 שנה בארץ, ועברנו כאן כמה מלחמות. לפני כן לא ידענו מה זה מלחמות. בתקופתנו ברוסיה לא היו מלחמות. אני, בעלי והילדים שלנו בכלל לא ידענו מה זה מלחמה. כשהגענו לישראל ידענו.

ההורים שלי ושל בעלי עברו את מלחמת העולם השנייה, וכשהגיעו לארץ חוו שוב פעם מלחמה. היה להם ממש קשה לעבור את זה. הם הגיעו לישראל בגיל מבוגר, לכן הם גרו איתנו ואנחנו טיפלנו בהם.

כשעליתי עם המשפחה הייתי צריכה מקצוע טוב כדי לעבוד בעבודה טובה. הדבר הראשון שעשיתי היה ללמוד עברית באולפן שבו למדו עוד אנשים כמוני שלא ידעו עברית.

בלימודים לקחתי קורס הנהלת חשבונות שהיה לי ממש קשה מכיוון שהשפה באותו הזמן היתה לי ממש קשה וזרה. הנכד שלי ממש עזר לי בעברית .מרוב הקושי שהיה לי היו ימים לא פשוטים שהייתי בוכה כל היום וכל הערב.  אך בעלי לא נתן לי לוותר, וממש עזר לי נפשית, ובזכותו אני המשכתי. כל מה שעשיתי באותה התקופה הוא תמיד היה אומר לי שאני חזקה מספיק בשביל לעבור את זה וזה שטויות. גם הילדים שלי ממש עודדו אותי. בזכותם לא ויתרתי וקבלתי תעודת הצטיינות.

אני ובעלי הכרנו בגיל 15 שזה גיל ממש צעיר. באותה תקופה היה אסור להתחתן בגיל כזה. בעלי הלך לצבא וחיכתי לו שנתיים. בשבילי זה היה כמו כל החיים. זה היה אתגר גדול כי התגעגתי אליו. ואז כשהוא חזר הביתה התחתנו, והבאנו ילדים שני בנים מקסימים ויפים ויש לנו חמישה נכדים מקסימים. אנחנו כבר 55 שנה ביחד חיים באושר ושמחה ואני בפנסיה.

הזוית האישית

הנכדה שלי: הסיפור של סבתא שלי רעיה נכתב במסגרת תוכנית הקשר הר-דורי בבית הספר שרת בנתניה. תודה סבתא שהשתתפת איתי השנה בתוכנית ושיתפת אותי בסיפור שלך.