מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

החיים בתקופת הצנע – סיפורה של עטרה בוגץ'

אני והנכד איתי וחברו ליעד שליוו אותי
אני ובעלי יעקב ז"ל ביום נישואינו
משפחתי ואני

נולדתי בפולין בעיר לוד'ג, הגעתי לארץ תינוקת בת שנה וחודשיים בשנת 1950. הוצאנו אישור/תעודה מהשלטונות הפולניים של אמא שלי, אחי ואני (רצ"ב צילום התעודה) הגענו באוניה "קוממיות" לעיר חיפה, לבית ערבי שהיה שייך לדודי, אח של אבא שלי שקנינו ממנו את הבית.

הבית היה חדר גדול ששמש לחנות כלשהי היו לו חלונות ותריסים בצורת קשת. גרנו ברחוב אל -עתיקה, קרוב לכניסה לנמל, שער 9. לא היו גני ילדים "גן חובה" ולכן בגיל 5 וחצי העלו אותי לכיתה א'. למדתי בבית ספר "בית יעקב" בתחנת הכרמל. המורה שלי הייתה הגב' חנה כץ.

 תעודות לידה

תמונה 1
תמונה 2
תמונה 3

אני זוכרת כשהייתי ילדה בת שבע, חיל הים הישראלי השתלט על המשחתת "אברהים אל אוול" בשנת 1956, הוציאו אותנו מהבית מפחד שירו עלינו פגזים מהמשחתת. הימים היו "ימי צנע" את רוב מוצרי המזון קיבלנו בתלושים. לא היה שפע, קיבלנו תלושים כדי לקבל ביצה לילד, או חמאה, בשר בכלל היה משהו שאי אפשר היה להשיג.

אמא שלי בישלה על פתילייה, לא היה מקרר כמו שיש היום בכל בית. היה ארגז לקרח שבכל יום קנינו קוביית קרח, על מנת לשמר את האוכל. את הבגדים כיבסו על קרש כביסה. למדתי בבית ספר "בית יעקב", בית ספר לבנות עד שנת 1959, ואז עברנו לגור בנווה שאנן כל שנות הנעורים שלי הייתי חניכה "בבני עקיבא" .

למדתי את מקצוע המזכירות בבית ספר "במעלה". אימי כל הזמן סיפרה על פמוטי הכסף שנלקחו ממנה בגבול כדי לצאת מפולין וזה היה יקר לליבה מאוד וגם יקר ערך והעצב בקולה ליווה אותי כל הזמן. כשהייתי בת 16 התחלתי לעבוד כמזכירה באחד ממשרדי עורכי דין בחיפה. החלטתי לעשות מעשה הלכתי לברר כמה עולה לקנות פמוטים מכסף הדומים לתיאור של אימי.

הגעתי לחנות לתכשיטים ודברי כסף "מילר" בחיפה ברחוב הרצל וביררתי כמה עולה. העלות של הפמוטים הייתה 450 לירות כאשר השכר שלי לחודש היה כ-200 לירות. באתי וקניתי והתחייבתי בשטרות חוב 100 לירות לחודש. לא אוכל לתאר במילים את השמחה וההערכה הרבה של אימי כאשר קיבלה את הפמוטים. כיום הפמוטים אצלי בבית יחד עם כל הזיכרונות ובכל שישי אני מדליקה נרות שבת בפמוטים כמו בבית אימי.

מצד אבי, ברוך רובינשטיין, שהוא ניצול שואה, ממשפחה מפוארת בת 11 אחים ואחיות שמנו לפני מלחמת העולם כ-400 בני משפחה קרובים, מתוכם נשארו שלושה אחים. מצד אימי, גניה (וולוך) רובינשטיין, אנחנו נצר "לבעל שם טוב", משפחת רבנים מפוארת. אבי נפטר בשנת 1974, ואימי נפטרה בשנת 1996.

אימי ואבי ז"ל

תמונה 4

התחתנתי עם יעקב בוגץ' (בוגטש) בשנת 1970, היינו הזוג השני שנישא באולמי "רון" בחיפה, שלימים היה אולם מבוקש מאוד.

תמונה 5

גרנו בקרית חיים המזרחית ברחוב י"א ליד המרכז בצומת הצריף, לאחר שפרצו לביתנו פעמיים בשבוע, עזבנו לקריית חיים המערבית לרחוב ס"ה שם גרנו בשכירות. בשנת 1974 הגענו לנשר. כשהחלו לאכלס את גבעת עמוס קנינו בית בעזרת חסכון לשיכון, בשיכון 60 בגבעת עמוס – דירה בת ארבעה חדרים. בעלי ז"ל היה עצמאי בתחום הבניה ואני עבדתי בטכניון בבית ספר להנדסאים מבוגרים כמזכירה.

החיים היו מאוד מחושבים מבחינה כלכלית, התמודדנו עם משכנתא ויוקר המחיה והאינפלציה הגבוהה בשנות ה-80 שגרמה לפיחות בשער המטבע ושינוי של המטבע בארץ מלירות לשקלים ואח"כ לשקלים חדשים. יחד עם זאת, נולדו לנו שלושה ילדים, שתי בנות ובן והתקיימנו בכבוד. הגדולה אורלי נולדה בשנת 1972, אחותה אביטל-ברכה נולדה בשנת 1976 ונקראת על שם אבי ברוך ז"ל שנפטר בשנת 1974. בני אורון נולד בשנת 1981 שמו ניתן לו לאחר הטרגדיה של חטיפת הילד החיפאי אורון ירדן ז"ל.

נתנו שמות לילדים המתחילים באות "א" ועם משמעות משפחתית או חברתית. ילדיי למדו בעיר נשר והתחנכו בבית ספר יסודי "גלילות" שם לומדים גם נכדיי וזו מעיין סגירת מעגל עבורנו. גידלנו ילדים במעורבות מלאה בחייהם ובבית חם תומך ואוהב – מקום שאפשר לשאול שאלות ולשמוע תשובות של כן וגם לא. במשפחתנו היה כיבוד אב ואם כאורח חיים ואנו היינו דוגמא ומופת לילדים שלנו וכך הם מתנהלים כיום.

עטרה ויעקב ביום חתונתם

תמונה 6

משפחתו של בעלי

אימו יהודית בוגץ' לבית וויסבורד משפחה של סוחרים עשירים מהעיר וורשה שבפולין אביו- אברהם בוגץ' הגיע מהעיר פלוצק' שבפולין שניהם ברחו לסיביר מיד בתחילת המלחמה ועם סיומה חזרו לוורשה וגילו שלא נשאר זכר למשפחה.

הם עלו לארץ בשנת 1947 לחווסה ומאז חיו בנשר עד שנפטרו. אברהם נפטר בשנת 1987 ויהודית בשנת 1995, שניהם קבורים בנשר. בעלי יעקב בוגץ' ז"ל הקים גן לזכרם בכניסה לבית העלמין בנשר, מאז שבעלי נפטר בשנת 2011 הגן כבר לא מטופח.

לא היו לנו חלומות מיוחדים אך אני חושבת ומרגישה שהגשמנו חלום של הקמת משפחה בעם היהודי במיוחד עקב האובדן הגדול של חלק ניכר ממשפחתנו בתקופת השואה. "בן פורת יוסף" יש לי כיום 10 נכדים, תודה לאל, הגדולה בת 21 והצעירות ביותר נכדות תאומות בנות 4 חודשים. יש לי קשר מיוחד חם ואוהב עם כל נכדיי וילדיי.

לפני כ-7 שנים פרשתי מעבודה ומאז אני חברה במועדון הגמלאים בנשר. במועדון אנו נהנים מהרצאות בכל מיני תחומי תוכן שונים ומגוונים, ארוחת בוקר, ספורט בבוקר, ולעיתים יוצאים לטייל ברחבי ארץ ישראל.

אני נוסעת הרבה לטיולים מאורגנים בחו"ל עם חברה. "החלום הגדול" שלי ושל בעלי יעקב היה שכאשר תהיה לנו רווחה כלכלית נפליג ליוון עם כל המשפחה, הילדים הנכדים, הכלה ושני החתנים, ושם נשכור קרוואן ואם צריך גם שייט ונהנה ונטייל כולנו יחד. זה אומנם לא יצא עם יעקב בעלי ז"ל, אך לאחר פטירתו בשנת 2011 התארגנתי קצת ויצאתי עם כל המשפחה המורחבת לרומניה בשנת 2018 לטיול בן שבוע ימים, שם פשוט נהנינו מאוד אחד מהשני טיולים, בילויים, ספא, אוכל טוב ואטרקציות רבות לנכדים, היה כיף מושלם לראות את כולם נהנים יחד, וזה מאוד חיבר אותנו ועד היום הנכדים שואלים אותי מתי חוזרים שוב לטייל ביחד.

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי בבית ספר "גלילות", נשר בשנת לימודים התשפ"ג

מילון

איברהים אל אוול
ב 31 באוקטובר 1956 (מבצע סיני) הצליחה המשחתת המצרית 'איברהים אל אוול' לחדור אל מפרץ חיפה ולהפגיז יעדים בחוף

ציטוטים

”הימים היו "ימי צנע" את רוב מוצרי המזון קיבלנו בתלושים“

הקשר הרב דורי