מאגר סיפורי מורשת

שמי נאווה מסגדיאן, נולדתי בינואר בשנת 1961 בבית חולים "ביקור חולים" בירושלים. סבתי חנה בחרה לי את השם שלי, נאווה. כשנולדתי, סבתי חנה ביקשה מאמי פנינה לקרוא לי נאווה כי היא אהבה את השם הזה. אמי שאלה את אבי ז"ל אם הוא מסכים, ולאחר שקיבלה את ה"אישור" מאבי היא נתנה לי את השם נאווה.

אמי הייתה עקרת בית וגם עזרה לאבי ז"ל בעבודות בניין. בתחילת הנישואים של הוריי, הם גרו בשכונה "בית ישראל" בירושלים. הייתי קטנה, אני לא כל כך זוכרת את הבית הזה. לפעמים דרך התמונות אני נזכרת מעט בבית הראשון של חיי. אני זוכרת שהיה בשכונה בית כנסת של תימנים. בבית היה חדר אחד בלבד. חיינו ביחד זוג הורים וארבע בנות בדירת חדר. המטבח, המקלחת והשירותים היו מחוץ לבית, צמוד לבית אבל מחוץ לבית. בלילות, בחורף, היינו צריכים לצאת באמצע הלילה לשירותים בחוץ. רוב הפעילות שלנו הייתה בחוץ, בחצר. הייתה לנו חצר מאוד גדולה. אמנם זו הייתה חצר משותפת, אך הגודל שלה נתן לנו הרגשה של בית עם עשרה חדרים. כשהייתי בת ארבע/חמש הוריי שיפרו את הדיור ועברנו לגור בשכונת הבוכרים. בשכונת הבוכרים הייתה לנו דירת שני חדרים, המטבח וחדר אמבטיה היו בתוך הבית ואפילו היה לנו דוד שמש. והשיפור הגדול היה בחצר: הייתה לנו חצר פרטית וגדולה. השינוי היה גם במכשירי החשמל. הוריי רכשו מכונת כביסה חצי אוטומטית בערך של שלושה חודשי עבודה. הטכנולוגיה לאט לאט התפתחה עד שהגיעה לכל הבתים.

אימא שלי עבדה מאוד קשה כדי לשלוח אותנו למוסדות חינוך, כולנו (אני ואחיותיי) למדנו ביסודי בירושלים. ביסודי למדתי בבית ספר "למל" ואחר כך בתיכון למדתי "בבית צעירות מזרחי", בתיכון הייתי במגמת אופנה. אהבתי לתפור. הייתי קונה בדים ותופרת לעצמי בגדים. הייתי תופרת חולצות, חצאיות ואפילו חליפות. לאמי היה חשוב שנלמד מקצוע, שתי האחיות הגדולות שלי אביבה ודליה ז"ל סיימו את התיכון ואחר כך המשיכו לסמינר. לאורך השנים למדתי מקצועות שונים.

אופן הלמידה שהיה בתקופתי היה שונה: בעבר רכשנו למורים שלנו הרבה כבוד. כשמורה היה נכנס היינו נעמדים במקומנו ומברכים אותו בבוקר טוב. גם המורים היו מתנהגים אלינו בכבוד. את המורה שלי לאופנה הכי אהבתי. לפני כמה שנים ראיתי אותה וממש חיבקתי אותה. בנוסף, הייתה לנו תלבושת אחידה – חצאית חומה וחולצה צהובה. בבתי הספר היו חדרי אוכל. ביסודי, בחדר האוכל היו לנו תורניות ופעם בשבוע אנחנו היינו מכינות את האוכל. אני זוכרת שב"למל" היו מגישים מרק חומוס בבית ספר והוא היה מאוד מאוד טעים לי.

מגיל יסודי הייתי בתנועת נוער. בבית הספר היינו יוצאים לטיולים שנתיים, מסעות גדנ"ע, הרבה משחקי חברה, כמעט כל יום היינו יוצאים, היו לנו די הרבה פעילויות. האזנו למוזיקה ישראלית וגם ללועזית שקטה. בתנועת הנוער היינו רוקדים ריקודים סלונים אך זה היה רק בתנועות הנוער ולא בבית הספר משום שלמדתי במסגרת דתית. כאמצעי בידור היה לנו רק את הקולנוע וטלוויזיה. לא היינו יוצאים למופעים והצגות, זה לא היה קיים בזמננו, וגם כשכולם התחילו ללכת, אנחנו לא הלכנו. להורים שלי לא הייתה את המודעות לעולם התרבות. היינו מתקשרים דרך הטלפון הביתי, לא לכולם היו קווי טלפון בבית. היינו קובעות מראש שעה ומקום ונפגשות, או שביחד היינו עוברות "לאיסוף" בשכונה. בעבר היו מפוזרים בשכונות טלפונים ציבוריים. אם לא היינו מצליחות להשיג את החברה היינו מתקשרות לטלפון הציבורי הקרוב לביתה ומבקשות אותה, כאילו זה טלפון אישי ולא ציבורי.

בכל שלב בחיים הכרתי חברים חדשים. היו לי את החברים מהשכונה, אחרי זה חברים מבתי הספר, בתנועות הנוער הכרתי הרבה בני נוער. כל התושבים של שכונת הבוכרים, בר אילן, בית ישראל, ושמואל הנביא היו ביחד. בתקופה הזו, כולם הכירו את כולם. אם היינו בערך בני אותו גיל, היינו חברים. המשחקים שלנו היו: "קלאס", "מחבואים", "גומי", "יושנת" ועוד משחקי חברה שגרמו לנו לצאת מהבית ולשחק בשטח הפתוח.

אנחנו מהעדה הפרסית. כילדים, לרוב היינו אוכלים אצל סבתא שלי ז"ל. היא הייתה מכינה אוכל פרסי כמו גונדי, חורש ירק/ חצילים.

אמי גם הייתה מבשלת ולא רק אוכל פרסי. היא למדה מהשכנות שלה לבשל את המאכלים שלהם. מהשכנה התמניה היא למדה להכין חילבה, מהשכנה הבוכרית סירקניז ומהשכנות הכורדיות היא למדה איך לגלגל קובה. את רוב הידע שלי במטבח רכשתי דרך מתכונים שניסיתי ושדרגתי ובאפייה לקחתי כמה קורסים שונים, אני מאוד אוהבת לאפות ולהכין קינוחים.

מאכל פרסי מעשה ידיי – "גונדי"

הזוית האישית

אופק הנכד המתעד: נהניתי מאוד לשמוע את סיפור חייה של סבתי, במיוחד נהניתי לשמוע על חייה הצנועים בילדותה. על הערכים שחונכה וגדלה עליהם, על אהבתה לאופנה.