מאגר סיפורי מורשת

שמי סילביה גרייף נולדתי ברומניה בעיר בוקובינה בתאריך 1/7/1946 זה היה אחרי סיום מלחמת העולם השנייה, ההורים שלי היו כשנה אחרי שחזרו ממחנה שנקרא "טרנסניטיסיה" באוקריאנה, שם שהו ארבע שנים במהלך המלחמה עם אחותי הגדולה, שהייתה בת שש וחצי כשאני נולדתי.

להורים שלי קראו מאיר וללה הייניש. שניהם נולדו בבוקובינה ברומניה, שם אני גדלתי עד גיל 18. אבא שלי היה איש עסקים והיה לו מפעל לבולי עץ ואמא הייתה עקרת בית. בתקופה שאני נולדתי לא היו מכונות כביסה ובבית הייתה הרבה עבודה, לדוגמא לא היה תנור חשמלי, היה תנור עם אש ואת הכביסה היו צריכים לשטוף ביד עם סבון.

עד גיל עשר הייתה לי ילדות שמחה ויפה, שיחקנו הרבה עם חברים שגרו לידנו ברחוב, עם בני דודים בגילי והייתה לנו חתולה בחצר וגם כלב.

בית הספר היה קרוב יחסית לבית והלכנו כל יום ברגל לבית הספר, באותו בית ספר היה גם תיכון, הכל היה באותו מקום. הבניין היה מאד יפה, בסגנון אירופאי. בימי הילדות שלי שלט ברומניה גיורגיודז', הוא היה דיקטטור והכללים היו מאד נוקשים. לכל ילד בבית הספר היה מספר והמספר והשם של בית הספר היה רשום על התלבושת וגם על המעיל. היה אסור לילדים להסתובב ברחוב בלי הפרטים שלהם על הבגדים. ולילדים היה אסור להסתובב אחרי שעה שמונה בערב. ככה זה היה עד שנת 1964, שאז בדיוק סיימתי ללמוד בתיכון ולשלטון עלה צ'אוצקסקוב שהייה קומוניסט.

אחרי התיכון עבדתי כשנה כדי לחסוך כסף ללמוד באוניברסיטה ואז התקבלתי לאוניברסיטה בעיר שנקראת יאסי, שהייתה רחוקה כשמונה שעות נסיעה ברכבת מהעיר של ההורים שלי. בגלל שהאוניברסיטה הייתה רחוקה, נסעתי לבקר את המשפחה רק פעמיים בשנה- בראש השנה ובחופשת קיץ. בחופשות הקיץ שלי תמיד עבדתי כדי לחסוך כסף לדמי כיס בלימודים.

בתקופה שלי מי שקיבל ציון מעל 80 היה מקבל מלגה – ולא היו צריכים לשלם על אוכל ולא על מעונות ואני למדתי קשה והשקעתי מאד בלימודים והצלחתי לקבל את המלגה. בתקופה הלימודים הייתי מבלה הרבה חברים, פעם בשבוע היה מסיבה, יצאנו גם לקולנוע, לאופרה, לתיאטרון וזו הייתה תקופה מאד טובה ויפה.

באוניברסיטה עבדתי במעבדה ואחרי הלימודים מצאתי עבודה במעבדה ביאסי, בתור לבורנטית.

איך הכרתי את סבא ז'וז'ה (יוסי)

את סבא הכרתי בעצם מאז שהייתי ילדה כי דודה שלי ואמא שלי היו חברות טובות, ובחופשות הקיץ הרבה פעמים באתי לדודה שלי והכרתי אותו.

ופעם אחת כשהייתי בת 26 פגשתי מקרה את סבא ברכבת והתחלנו לדבר ומאז נשארנו בקשר, אבל הקשר היה חלש כי הוא היה גר רחוק. אחרי זמן מה, סבא סיפר לאח שלו שהוא פגש אותי ומצאתי מאד חן בעינו, כל השנים הוא זכר מה לבשתי באותו יום ברכבת.

אח שלו דיבר עם מכר של ההורים וההורים הציעו לי להיפגש שוב עם סבא ולראות אולי אני אהיה מעוניינת להתחתן איתו. מאז היינו בקשר חצי שנה ואז החלטנו להתחתן ועברנו לגור בבוזאו. בדרום רומניה, כי שם לסבא הייתה עבודה. סבא היה מהנדס והוא עבד במפעל של טרומים כמהנדס ראשי. סבא היה מאד חכם והוא קיבל אישור מיוחד משר הבינוי להיות מהנדס ראשי, למרות מספיק ניסיון בעבודה. אחרי כשנה שהיינו נשואים נולד לי בן, אדי, אבא של אלון.

כשאדי היה בן ארבע עלינו לארץ ישראל. החלטנו לעלות לארץ כי ההורים שלי ואחותי עלו לפנינו ורצינו להיות איתם. עד אז לא נתנו ליהודים לעזוב את רומניה ובשנות השבעים הייתה תקופה שהתחילו להרשות לחלק מהיהודים לעלות לישראל. זה קרה בזכות הרב הראשי של רומניה שהיה קשור לג'וינט והוא דיבר עם השלטון והגו'ינט שילם כסף לרומנים כדי שיהודים יעלו לישראל.

בישראל גרנו בבאר שבע ושם עבדנו וגידלנו את הבן שלנו, אדי. כשאדי גדל והתחתן הוא עבר לגור בחיפה, וכשאני וסבא יצאנו לפנסיה עברנו לגור בחיפה כדי להיות קרובים למשפחה. כשעברנו לחיפה, לסבא היה הרבה זמן פנוי והוא התחיל לכתוב רעיונות ושירים. בפנסיה אני התחלתי לטפל בנכדים, ואני נהנית מהם כל יום.

תקופת הקורונה הייתה מאד קשה, היינו רגילים לראות את הנכדים כל יום ולא יכולנו להיפגש, אני זוכרת שנפגשנו מרחוק והנכד הקטן אמר לי "נכון סבתא שפעם כשלא הייתה קורונה, היית מחבקת אותי ומנשקת אותי?" ואני בכיתי מאד. אמרתי לסבא שאולי לא אמות מקורונה אבל אמות מגעגועים.

המסר שלי לדור הצעיר, הוא שישמרו על הארץ שלנו כי אין לנו ארץ אחרת, שילמדו ברצינות, שיכבדו אנשים ואת המשפחה שלהם.

הזוית האישית

סבתא סילביה: "בתוכנית הקשר הרב דורי אני משתתפת זו הפעם שנייה. זו הייתה חוויה עבורי, חיכיתי למפגשים בציפייה. להיות ולשמוע סיפורים של אחרים זה מרתק ובלתי נשכח מבחינתי.

הנכד אלון: "למדתי דברים חדשים על סבתא שלי, נהניתי מהעשייה שלנו ביחד וגם מהפעילויות בקבוצה."