מאגר סיפורי מורשת

שמי רינה כהנא, נולדתי בשנת 1940, ברומניה להוריי לייבה ורוזה רוטמן ויש לי שלושה אחים: בנו, נלו ואורו.

נקראתי רבקה על שם אחות אימי שנפטרה בגיל צעיר. שם זה לא היה מקובל בארץ מולדתי, ולכן שינו את שמי לרינה. כשעליתי לארץ ישראל והייתי באולפן, המורה אמרה לי שהשם שלי בישראל יהיה רינה ומאז אני רינה.

חיי ברומניה

נולדתי בעיר חוש שבצפון רומניה בתוך מחוז מולדובה (באותה תקופה חיו שם יהודים רבים). בבית שהתגוררנו בו היו שני חדרים, חדר גדול ששימש למקום העבודה של אבי, שהיה חייט, וחדר נוסף שהיה בו תנור מובנה, שחימם את הבית ושימש לבישול. מים היינו מביאים בדליים, שנאלצנו לשאוב מבאר שהייתה יחסית רחוקה מהבית.

בילדותי נהגתי לשחק עם ילדי השכנים בתופסת, ובכדורגל. ואהבתי מאוד ללכת בגשם בנהרות שהיו ברחוב.

למדתי בבית ספר יסודי ובתיכון בעיר, ובבית ספר גבוה לבנקאות, בעיר יאש. מאז ומתמיד אהבתי חשבון והייתי חזקה בחשבון, למדתי בביה"ס לכלכלה, והייתי תלמידה די טובה. הלימודים היו בתנאים של פנימייה, שם הכרתי חברות חדשות איתן התחברתי  ובילינו ביחד. עם סיום הלימודים, התחלתי לעבוד בבנק לאומי בעיר חוש שברומניה, ואחרי שהתחתנתי עברתי לעבוד ביאש עד לעלייתי לארץ.

בשנת 1961 הכרתי את בעלי אורל,  בעיר בחוש במפגש ספונטני עם חברות. אחרי חברות של תשעה חודשים התחתנו ביאש. אחרי חמש שנות נישואים נולד בני הבכור (אריה) ברומניה.

עלייה לארץ

עלינו לארץ בדצמבר 1968 עם בעלי והבן הבכור וההורים של בעלי. עלינו לארץ בגלל שאמא שלי, והאחים שלי עלו לפניי, אז הסיבה לעלייה הייתה לשם איחוד המשפחה.

טסנו ישירות משדה תעופה שבבוקרשט שברומניה לשדה תעופה בן גוריון שבישראל והגענו תוך שלוש  שעות. את רומניה עזבנו כשהיה חורף עם קור ושלג, והגענו לישראל למזג אוויר נעים ולא קר כל כך.

בארץ קיבלו אותנו פקידי הסוכנות, הם שאלו אותנו לאן אנחנו רוצים ללכת. בגלל שאמא שלי והאחים שלי שעלו לארץ לפני, והגיעו לנצרת עילית רצינו להיות ביחד וביקשנו נצרת עילית. הנסיעה הייתה במונית משדה תעופה לנצרת עילית, הדרך הייתה ארוכה, והגענו לנצרת עילית בלילה. קיבלה אותנו פקידה מהסוכנות שהביאה אותנו לשתי דירות בשכונה הדרומית שבנצרת עילית. למחרת הלכנו לדירה של אמא שלי ושמחנו מאוד להיפגש ולהיות ביחד.

אחרי ארבע שנים נולדה ביתי, דרורה, אחות לאריה. הילדים הלכו לגן, לביה"ס יסודי, תיכון, והתגייסו לצבא.

בארץ עבדתי במשרד החינוך בחישוב משכורות למורים, בקורסים שונים שעשיתי בארץ תמיד הייתי מצטיינת. קיבלתי פרס עובדת מצטיינת של המשרד משר החינוך יצחק נבון ז"ל.

ילדי גדלו והפכו להורים גם כן. אריה בני, אחרי שירותו הצבאי עבד במשטרה במשך עשר שנים. ממאריה יש לי שלושה נכדים: רועי, עינב ועידו. דרורה ביתי, התחתנה אחרי השירות הצבאי, עם איתן ולהם שלושה ילדים, נכדי: חן גל ונועה. רועי התחתן עם איילת ומצפים לילד (נין בשבילי). חן התחתן עם מורן לפני כשנה וכמה חודשים, ועובד בקמטק. גל לומדת ביוטכנולוגיה במכללת תל-חי, וחיה בחצור הגלילית עם בן הזוג אופק. עינב עומדת להתגייס לצה"ל ולומדת בכיתה יב. עידו לומד בכיתה י"א. ונועה לומדת בכיתה ז' בבה"ס שרת בנוף הגליל.

עם יציאתי לגמלאות המשכתי בתחום שבו עסקתי, והתנדבתי גם בתחום החשבונאות במוסד לביטוח לאומי, באיל"ן ובמועדון נשים.

תחביבים

תחביבי היו בעיקר סריגה ורקמת תמונות. נהגתי לרקום תמונות שקוראים להם גובלנים (ציור בצבעים על בד שעליו היו רוקמים) הייתי רוקמת עם צבעים לפי התמונה ובסוף ממסגרת. אהבתי מאוד לסרוג ,ולמדתי תוך כדי התנסות, סרגתי סוודרים, חליפות, צעיפים, כובעים ושמלות. אחרי עבודה במשרד ועבודות בית ,ואחרי שהילדים שלי הלכו לישון הייתי סורגת ורוקמת. בנוסף  אני אוהבת לבשל מאוד צ'ורבה, מלאי (עוגת קמח תירס), ורניקס (כיסונים) וממליגה.

רקמות מעשה ידיה של סבתא רינה

הזווית האישית

נועה: נהנתי מכתיבת העבודה, היה לי מעניין ולמדתי דברים חדשים על סבתי, אך גם על עצמי. בנוסף אני חושבת שלשבת ולכתוב את העבודה הזו, גם חיבר בינינו.

סבתא רינה: שמחתי לשבת עם נכדתי ולעשות איתה את העבודה, למדתי דברים חדשים על נכדתי וחיזקנו את הקשר בנינו.