מאגר סיפורי מורשת

שמי הוא יערה חייט, אני בת שבעים ושבע, אני גרה כיום בקיבוץ יש לי חמישה ילדים ואחד עשר נכדים.

נולדתי בשנת 1944 בבית חולים העמק בעפולה, וגדלתי בקיבוץ תל יוסף.

הייתי הבת הצעירה ביותר במשפחה. כשנולדתי אחותי הייתה בת אחת עשרה, אחי בן שלוש עשרה, ואחי הבכור בן שש עשרה.

לא היינו מעורבים כלל בכלכלת הבית, קיבלנו לבוש, אוכל, ובית מהקיבוץ. לא קיבלנו כסף עבור העבודה, אלא קיבלנו "תקציב" קטן להוצאות קטנות.

את בת המצווה שלי חגגתי ביחד עם חלק מהילדים, שנולדו בתאריך קרוב לשלי.  חגגנו בחדר האוכל של הילדים, וילדי בת/בר המצווה הכינו תוכנית אומנותית, בנגינה או ריקוד, והופיעו לפני כל הילדים האחרים.

הזיכרון הכי משמעותי שהיה לי בילדות, היה, כשאח שלי בזמן העבודה באסם, הוכש על ידי נחש ארסי ומת, אחרי זה כל הבית השתנה, וכולם היו עצובים.

בילדותי גדלתי בבית ילדים, המטפלת הייתה דמות מרכזית, היא הייתה מעירה אותי בבקר, ומכינה לי ולילדים האחרים ארוחת בוקר. היא עזרה לנו להתארגן ולהתלבש. הכל התנהל בבית הילדים: היינו משחקים, ומדברים, הולכים משם לבית הספר, וחוזרים לאכול ארוחת צהרים. בערב היינו הולכים להורים לאכול ארוחת ערב, ואז היינו חוזרים לישון בבית הילדים. לא היה לי הרבה זמן עם ההורים שלי, כי רוב הזמן הייתי בבית הילדים, וכשהייתי באה הביתה בערב, הם היו מתייחסים אליי בתשומת לב רבה. היינו משחקים ביחד, מטיילים והם היו לגמרי פנויים אליי.

בכיתה ה' התחלנו לעבוד, מהשעה שתיים עד ארבע, העבודות היו בעיקר בשדה, ובאסם.

את סבא הכרתי במשחק מחניים. אני שיחקתי והוא היה בין הצופים. הוא מאוד התלהב ממני, ואחרי המשחק הוא הזמין אותי לקומזיץ,  סבא היה בן עשרים ואני הייתי בת שש עשרה. שאלתי אותו אם להביא שק שינה, והוא אמר לי לא לדאוג, שהוא יביא הכל. כשהגעתי לקומזיץ, הבנתי שהוא הביא רק שק שינה אחד, וככה התחיל הקשר בינינו, והפכנו לזוג. אחרי כמה שנים נפרדנו, כי הייתי עוד צעירה ולא הייתי מוכנה להתחתן עדיין.

בשירותי הצבאי, הייתי מכי"ת (מפקדת כיתה) ביחידת "הנחל", בפרויקט "היאחזות", בו היינו צריכים להקים ישובים חדשים וצעירים. עסקנו בקטיף, בנינו מבנים לישובים כגון: חדר אוכל, מכבסה וכ"ו.

לאחר השירות הצבאי, סבא רצה שנחזור להיות בקשר והסכמתי. בראש חודש אייר אני וסבא התחתנו, הייתי בת עשרים ושתיים, והוא היה בן עשרים ושש. התחתנו באולם טרומפלדור, בו היו מופעים, בדרך כלל, וכל הקיבוץ והמשפחה הגיעו לשמוח איתנו.

אחרי שהתחתנו, רצינו להביא ילדים במשך כמה שנים, ולבסוף נולד בנינו הבכור, שקראנו לו רימון. הוא גדל בבית הילדים ובבית התינוקות. כשרימון היה בן תשע, אמצנו שני ילדים נוספים, וקראנו להם דורון וגיל, וכך גדלה המשפחה. רימון מאוד שמח שנוספו לו אחים, ואחרי כמה שנים, אימצנו עוד זוג אחים, וקראנו להם לילך ואלון.

כל שנה היינו יוצאים לחופשת קיץ משפחתית, פעם אחת, לפני שרימון התגייס לצבא, נסענו לחופשה באילת שתכננו מראש, עם כל מיני פעילויות. הלכנו לסרט, למסעדות, ולדולפינריום המפורסם. הייתה מסעדה אחת שתיכננו ללכת אליה, וכשהגענו למסעדה והתיישבנו, ערכו לנו את השולחן, וברגע שהגישו את התפריט עם המחירים, הבנו שלא נוכל לשלם סכומים גבוהים כאלה. אמרנו לילדים לקום והלכנו לאכול במסעדה יותר זולה, כי התקיימנו מ"התקציב" וקיבלנו סכומים קטנים מהקיבוץ.

היום המציאות בקיבוץ השתנתה, בעקבות תהליך ההפרטה, וכל אחד מקבל משכורת/פנסיה על פי עבודתו ומחשב את הוצאותיו באופן פרטי ומשפחתי.

הזווית האישית

אדם – היה מעניין לשמוע וללמוד מסבתא שלי על החיים שלה, וגיליתי דברים חדשים עליה. שמעתי איך חיו פעם בקיבוצים ובארץ ישראל. הייתי רוצה לאחל לסבתא שלי, בריאות, אושר, וחיים ארוכים. סבתא שלי הייתה רוצה לאחל לי, שאני אתפתח להיות אדם משכיל ונבון, בעל יושר פנימי וערכים טובים.