מאגר סיפורי מורשת

שמי עמית שפירא, השנה במסגרת תוכנית הקשר הרב דורי ראיינתי את סבא שלי ישי בן דוד ותיעדתי את סיפורו.

פתיחה

מאז שאני ילדה סבא שלי היה מעלה באזכורים או משפטים קצרים את הילדות שלו, הוא סיפר סיפורים מצחיקים ודברים שקרו לו בעבר, אבל בחיים לא התעמק בסיפור, העבודה שלי היא הצצה לאחת הפעמים הראשונות שישבתי עם סבא שלי ודיברתי איתו על הנושא הזה, והפעם הראשונה שהבנתי לגמרי את החיים של סבא שלי.

ביקשתי מסבא לספר לי על החיים במעברה

"אני לא זוכר את המעברה כמקום קשה כי לילד הכל  היה כיף. ברגע שלאף אחד אין תנאים יותר טובים ממה שיש לך אז מבחינתך ככה זה העולם. לי היה עוד יותר מלילדים אחרים, היו לי אופניים עם שלושה גלגלים, שזה היה מאוד מיוחד. לאבא שלי היה תפקיד חשוב בכל מערכת  הקליטה של העולים החדשים בארץ. אני חושב, שחלק מהזיכרון שלי מתערבב עם מראות מתמונות – בתמונות זה הכל טוב, אז אני זוכר את המעברה כמקום טוב, זה שהיה מחסור ומצוקה לא הפריע  לי, כי ברגע שלאחרים גם חסרים הדברים שחסרים לך, אז אתה לא מרגיש במצב רע".

סבא מספר לי על בלמידה בבית הספר בעבר

"הבדל אחד בולט – הנושא של לימודים במשמרות, חלק למדו בבוקר עד הצהרים וחלק למדו מהצהריים עד שעות הערב, כי לא היו מספיק כיתות לימוד, כל היתר היה דומה מאוד למה שיש היום, מכמה שאני זוכר: הלכנו עם הילקוט, היו הרבה שלוליות בדרך והכבישים היו מאוד צרים. בקיץ הייתה עוברת עגלה שמוכרת גלידה והיינו משחקים ברחובות ובחצרות במשחקים כמו קפיצה בחבל, גוגואים וקלאס".

עולם הערכים עליו גדל סבא

"מכיתה א' עד כיתה ח' גדלתי בקיבוץ ושם יש ממש עולם ערכים אחר, גם כחלק מזה שהמדינה הייתה צעירה מאוד והעם היהודי זכה במדינה אחרי מאות שנים. העבירו לנו את התחושה שזה דבר גדול ושהמדינה חלשה וצריך לדאוג לה. אנשים היו מוכנים לוותר על הרבה מעצמם לטובת המדינה, אבל כבר אז היו כאלה שאמרו שזה ישתנה ולא ישאר ככה תמיד – כל מי שאמר את זה צדק.

קשה היה לחשוב שזה יקרה כי נתנו עדיפת לצרכים של המדינה, הרבה לפני שחשבנו על עצמנו. עבדנו קשה, אבל לא ייחסנו לזה הרבה חשיבות, כי ככה היו כולם, זו הייתה הנורמה, גם ילדים גדולים וקטנים יותר – התגאנו בזה שתרמנו – היום לא מצפים מילדים לעבוד".

סבא מספר על החיים בקיבוץ

"הדבר השונה והמיוחד בקיבוצים היה שהילדים לא ישנו עם ההורים. היו בתי ילדים מיוחדים, לכל כיתה היה בניין שבו היה חדרי שינה חדר אוכל וכיתה. בגדים היו מחליפים פעמיים בשבוע, לכל ילד היה תא עם הבגדים הנקיים לשבוע וכשהיינו מחליפים בגדים היו לוקחים את הבגדים למכבסה מכבסים אותם ומחזירים לנו אותם כמה ימים אחר כך. תורני ניקיון שכל יום היו שוטפים את הרצפה עם המטפלת שהייתה עוזרת להם, היו גם תורנויות מטבח, כל יום שני תורני מטבח היו מכינים חביתות, מנקים שולחנות ושוטפים כלים. התורנויות היו מתחלפות כל יום.

השיעורים היו מתחילים מוקדם, בשעה 7:00 בבוקר ואחרי ארוחות בוקר היינו הולכים לעבוד בגינון (עד כיתה ו'). היו שולחים אותנו לגינות של הקיבוץ, לגנן בגינות הפרטיות ולשתול צמחים ודשא. אחר כך היינו חוזרים ללימודים עד לשעה: 13:30 וממשיכים ללמוד. היינו אוכלים צהרים ואז הולכים לישון שנת צהריים משעה 14:00ועד 16:00, אם לא היינו עייפים היינו יכולים לקרוא במיטה, אבל היה אסור לקשקש ולדבר. אחר כך בשעה 16:00, הולכים לבית של ההורים, אבל ההורים שלי לא גרו בקיבוץ, אז הייתי הולך לבית הורים של חבר ואז חוזר ב בשעה 20:00 לבית ילדים ללכת לישון.

מתקופה בה הייתי בקיבוץ למדתי דברים רבים לחיים: אחד הדברים החשובים ביותר זה היחסים בין בני אדם אתה לומד איך להיות פחות עסוק ולהבליט את עצמך. כל אחד יש לו אגו, אבל שם אתה לומד לרסן אותו מאוד לטובה, לא מתנשא בדרך כלל. לדוגמא: עובדי הזבל בעיר, הייתי מדבר איתם והיינו חברים והיו צועקים אלי הידידים שלי, אבל לי זה בא לא בגלל מי שאני אלא זה דבר שצמח מהילדות בקיבוץ – כולם בני אדם וזה שיש לך יותר כסף לא משנה את היחסים ביניכם ואפשר לשבת איתו ולאכול כמו כל בנאדם. גם המוכנות לתת, זה דבר שאין לי ספק שבא מהקיבוץ זה לא מתוך זה שאומרים לך לעשות את זה – אתה פשוט גדל ככה, זה לא עניין של שוויץ זה פשוט המציאות שלך, להתחלק עם אחרים – בסך הכל זתקופה זו זכורה לי כילדות מאוד מאוד יפה ומאושרת.

סבא משתף מה דעתו על המצב במדינתנו 

אני יותר ממרוצה, אני מודע לזה זה ברמה של פלא והנכונות שהייתה פה אני לא יודע עד מתי היא תהיה, הנכונות להילחם על המדינה. ישראלים מאוד מאוד אהבו את המדינה, אבל הערך הזה התחיל להיחלש כי התחילו מחלוקות בתוכנו. יש כאלה שאומרים שעם ישראל, כבר כל הנכונות הזאת לא תישאר, אבל, אני אישית כן מאמין שלמרות הבעיות זה ישאר. אני לא חושב שהעתיד יהיה קל, ההפך, אני חושב שיהיו בעיות מאוד קשות, אבל אם נשמור על הערכים המשותפים שלנו אז אנחנו נוכל להתגבר עליהם.

אני מאוד אוהב את המדינה".

עמית כותבת על סבא:

"למרות מה שהרבה חושבים, סבא שלי מספר שלא היה לו רע במעברה. "אני לא זוכר את המעברה כמקום קשה כי לילד הכל כיף" הוא אומר. "ברגע שלאף אחד אין תנאים יותר טובים ממה שיש לך אז מבחינתך ככה זה העולם. לי היה עוד יותר מילדים אחרים. היו לי אופניים עם שלושה גלגלים שזה היה מאוד מיוחד, ולאבא שלי היה תפקיד חשוב במערך של העולים החדשים בארץ, והיו לו הרבה קשרים. לכן, כשהייתי צעיר, עברנו מהמעברה לשכונה חדשה ליד ת״א בשם קרית שלום. זאת הייתה שכונה שכל המקושרים הגיעו אליה. הייתה שם אוכלוסיה נהדרת. בהמשך הם התבססו ועברו למקומת אחרים".

הזוית האישית

עמית: כיום סבא שלי עדיין שומר על הערכים שלמד בילדותו ומשתמש במה שלמד בעבודה שלו כעורך דין, הוא לא מתחרט בכלל על החיים שלו בעבר ובקשר עם חלק מחבריו מהקיבוץ. היה לי נחמד מאוד לעבוד עם סבא שלי וללמוד אליו ועל החיים שלו