מאגר סיפורי מורשת

שמי דני נימרי נולדתי ב-1942 בקיבוץ שריד.

כיום אני בן שמונים ואחת ועדיין מתגורר בקיבוץ שריד. יש לי ארבעה ילדים ושמונה נכדים. השתתפתי בתוכניתהקשר הרב דורי וראיינה אותי אחת הנכדות שלי, רונה מרום שהיא בת אחת עשרה ולומדת בבית ספר שגי"א שבשריד.

גלגולו של חפץ

במהלך אחד השיעורים התבקשתי להביא חפץ מהעבר. הבאתי מנורת שמן עתיקה. עוד מהמאה ה-15 (לפני בערך 600 שנה) היא נמצאת ברשות המשפחה שלנו ועברה מדור לדור מהתקופה שלא היה חשמל. אני שומר את מנורת השמן בחדר השינה, ליד המיטה. מנורת השמן עשויה מנחושת, יש לה שלושה  קנים שהיו ממלאים בהם שמן, ויש ידית ארוכה שבעזרתה היו מעבירים את המנורה ממקום למקום. החפץ שימש לתאורה בתקופה שבה לא היה חשמל. כנראה שהמנורה נדדה מספרד לגרמניה, ומגרמניה לישראל על ידי סבתא של סבא של אשתי (אני חושב).

בחרתי להביא חפץ זה כי זה חפץ מיוחד ועתיק מאוד.

חלומות

כשאשתי ואני היינו כבר עשרים שנה בקיבוץ, כל הילדים שלנו עזבו את הקיבוץ למקומות אחרים, ותמיד בחגים ובערבי שישי היינו מאוד עצובים, וקיווינו שאחד מהילדים יחזור לקיבוץ. לפני כמעט שלוש שנים החלום והתקווה שלנו התגשמו, כשהבת שלנו חגית, יחד עם בעלה ארנון והילדים רונה ואור החליטו לחזור לקיבוץ. לשמחתנו הרבה הם התקבלו לחברות בקיבוץ, בנו בית ועכשיו יש לנו עם מי לבלות בחגים, על יד הבריכה ובערבי שישי.

חלום נוסף שלי שיקימו בשריד פינת חי חדשה ולהתנדב בה. הייתי אחראי על פינת חי למשך עשר+ שנים ואני ממש מתגעגע לעשות זאת שוב. לצערי הרב אין באפשרותי להקים פינת חי חדשה ,בגלל שצריך הרבה מאוד אישורים, יותר ממה שהיה צריך פעם.

שחזור תמונה

רונה ואני הצטלמנו כשאני (דני) הייתי בן שבעים ואחת ונכדתי (רונה) הייתה בת שנה. אני לבשתי חולצת כפתורים נצחית בצבע תכלת, ומתחת חולצת טריקו בצבע שחור, ורונה לבשה חולצת פסים צבעונית עם כפתורים. את התמונה צילמו בבית הקודם של רונה ומשפחתה על הספה בגבעתיים. מאז הם כבר עברו לשריד. כשהם גרו בגבעתיים אנחנו (אני ואשתי) היינו באים לבקר אבל לא ישנו אצלם, כי לא היה מקום לישון בגלל שזה היה בית קטן.

הזווית האישית

דני: נהניתי מאוד מהמפגשים. לא ביקרתי בבית הספר יותר משלושים שנה, והתרשמתי מאוד מהכיתה שלהם, מהאווירה הנעימה ומתחושת השמחה שלהם. היה לי ממש כיף להיפגש עם רונה ואני מצטער שזה נגמר.

רונה: מאוד נהניתי מהמפגשים, נהניתי לפגוש את סבא שלי בכל שבועיים, נהניתי לעשות איתו פעילויות בכיתה, נהניתי לעזור לו, ונהניתי שהוא עזר לי. אני זוכרת שאחרי כל מפגש חיכיתי בקוצר רוח למפגש הבא. אני מרגישה שמאוד התקרבתי לסבא שלי, ושבכל מפגש הכרתי אותו יותר ויותר. היה לי ממש כיף להיפגש עם סבא וממש חבל שהמפגשים שלנו נגמרו.