מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי רפאל הדר, רפי הדר. נולדתי ברחובות בבית החולים קפלן בתאריך 1959911.

אני בן שני להורי, נולדת בשעה 00:10, אם הייתי נולד 10 דקות קודם אז התאריך שלי היה 1959910.

לאמא שלי קוראים גבריאלה לוצאטי והיא נולדה באיטליה, בגנואה בתאריך 19281217. לאבא שלי קראו באיטליה אלדו מלאורי ובישראל אלדד הדר, והוא נולד באיטליה בטריאסטה בתאריך 1926623.

סבא שלי הגיע מפולין לטריאסטה, הוא שינה את השם לגולדפרוכט והתעסק במסחר של שקדים וקפה. הם היו בטריאסטה מכיוון ששם היה מותר ליהודים להתעסק במסחר.

עשאבא שלי עלה לארץ, הוא שינה את שם המשפחה לשם ישראלי והתרגום של גולדפרוכט מלאורי זה הדר. השם של אבא שלי השתנה מאלדו לאלדד. השם של אמא שלי לא השתנה חוץ מלוצאטי להדר.

אבא שלי היה מדריך, בהכשרה לעלייה לארץ באיטליה, הם למדו עברית וחקלאות. שם הוא פגש את אמא שלי וככה הם הכירו.

הם התחתנו בקיבוץ רוחמה ובאותו הלילה אבא שלי היה בתורנות שמירה כי לא הסכימו לשחרר אותו מהתורנות. אחרי החתונה שלהם הוא הלך לשמור על הקיבוץ בלילה.

למדתי עד כיתה ו' בבית הספר ברוחמה, למדנו בשיטה אחרת ממה שלומדים היום. למדנו בשיטה חוויתית, לדוגמא: למדנו נושא של תחבורה אז נסענו לתל אביב להתנסות בכלי תחבורה שונים. נושא האינדיאנים, למדנו על אינדיאנים ואז בנינו אוהלים וישנו עם ההורים סביב המדורה מחוץ לקיבוץ. נושא הציפורים, למדנו על הציפורים ואז היינו יוצאים מארבע או חמש בבוקר והיינו בודקים איזה ציפור קמה ראשונה לפי הציוץ שלה.

תמיד היינו נחים בצהריים. חוץ מיום שלישי, היה לנו חופש שינה, שזה אומר שלא היינו צריכים להיות במיטה בצהריים, היינו יכולים לצאת לעשות שטויות בקיבוץ.

היה לנו משק חיי שהיינו מגדלים שם חיות כמו: תרנגולים, אווזים, ברווזים, חמורים קופים ועוד. היינו אחראים עליהם, לנקות ולהאכיל את החיות. היינו הולכים לחדר אוכל, היו נותנים לנו את כל האוכל של אתמול, מקבלים את האוכל של יום קודם, אוכל יבש, מרטיבים אותו מערבבים עם מים ועלים ונותנים לחיות.

בכיתה ז' עברנו לבית הספר בשער הנגב, כי בית הספר ברוחמה נסגר, והאפשרות היחידה הייתה ללמוד בשער הנגב. למרות שרוחמה הייתה בשומר הצעיר והיינו אמורים ללמוד בבני שמעון, במקום בשער הנגב, אבל לא היה הכביש של בית קמה. זה היה משבר גדול, עברנו מבית ספר קטן ונחמד לבית ספר גדול ששמו שער הנגב.

תקופת הבגרות שלי הייתה בשער הנגב ומאוד לא אהבתי את הדברים שם ואת בית הספר, וכמעט לא היו לי חברים בבית הספר בשער הנגב. אחרי זה עבדתי ברוחמה בגש"ר עד שהתגייסתי לצבא, בפברואר 79.

התגייסי לחיל שנקרא חרמ"ש – חיל רגלים משוריין, ועברנו להיות גדוד שקד. העבירו אותנו קורס צניחה. צנחנו ממטוס, עשו לנו כל מיני קורסים מעניינים. אחרי זה עברתי ליחידת עורב שקד שזה טילים נגד טנקים. רוב השירות שלי היה בדרום הרחוק, בסיני. לקח לי לנסוע הביתה באוטובוס 7 שעות.

לקחו אותנו בזמן הטירונות להביא נגמ"שים לנוצרים בלבנון, בזמן המלחמה שבין הנוצרים למוסלמים, ישראל נתנה לנוצרים נשק. לקחו אותנו לנמל אשדוד והעמסנו נגמשים על אניות ושטנו עם האניה ללבנון, מאחורי קווי האויב. ישנו על הספינות, הורדנו את הנגמשים בלבנון ואחר כך החזירו אותנו הביתה.

המילואים הראשונים שלי היו במלחמת לבנון הראשונה בשנת 1982. בדיוק כשהשתחררתי מהצבא הסדיר, באה מונית לקחת אותי ב-12 בלילה מהבית והגעתי לבסיס שם כולם התרכזו ואמרו לי: זה הגדוד שלך, אלה החברים שלך שאיתם אתה יוצא למלחמה.

היה לי לא כל כך נחמד כי לא הכרתי שם אף אחד והייתי צריך לצאת איתם למלחמה. משם הטיסו אותנו עם הנגמשים לראש פינה לשדה תעופה קטן, מפני שכל הכבישים היו חסומים לכן היינו חייבים להגיע בטיסה.

משם נכנסו ללבנון והתחלנו להלחם, ירינו טילים על לבנון והיו כמה ימים של לחימה עד שהיתה הפסקת אש, ששם נעצרנו. 3 חודשים לא הייתי בבית כי יצא ראשון הביתה, זה שיש לו משפחה. אחריהם יצאו הנשואים ואחרונים יצאו הרווקים. עשיתי מילואים כל שנה בלבנון 3 חודשים. המקום הכי רחוק שהייתי זה היה בגבול בין לבנון לסוריה.

אני עובד בגש"ר. אחרי 20 שנה במפעל המברשת רוחמה, שיצר הרבה סוגים של מברשות. הייתי אחראי על תיקון מכונות במחלקת מברשות שיניים. עד שהמפעל נסגר לפני חמש שנים. חזרתי לעבוד בגש"ר עם הבן שלי אורן. והיום אני עוסק בתיקון ובנייה חקלאי.

הכרתי את אולה בשנת 1982, כשהייתי במלחמת לבנון במילואים. אולה הגיעה בתור מתנדבת לקיבוץ, היא גרה בניין אחד מתחתי.

גילינו שאולה בהיריון ורצינו לטייל לפני שהיא תלד, אז הפלגנו באניה על הסיפון ליוון. משם המשכנו לאיטליה באניה, לקחנו אוטו וטיילנו באירופה והגענו לדנמרק. באפריל ענת נולדה, בתנו הראשונה. הייתה מסיבה קטנה עם כמה חברים וההורים של אולה, קצת לפני הלידה של ענת.

אחרי כמה חודשים חזרנו עם ענת בתור תינוקת, עברנו באיטליה לבקר את המשפחה שלי ואחרי איטליה חזרנו לקיבוץ.

התחביבים שלי: ספורט, אני אוהב לרוץ ולרכב באופניים. אני אוהב לעשות אומנות שימושית למשל: מתקן לנייר טואלט מברזל. שעון שולחן מעץ שעובר בין הדורות במשפחה. הוא היה אצל סבים שלי ועכשיו הוא אצלנו בבית ברוחמה.

אמא שלי והסבים שלה עזבו את הבית במלחמת העולם הראשונה, כדי שהנאצים לא יתפסו אותם. הם ברחו להסתתר בהרים בצפון איטליה עד שנגמרה המלחמה, כשהם חזרו הביתה ראו את השעון על הרצפה ולא קרה לו כלום.

אני מאוד רוצה שהדור הצעיר יקשיב יותר אחד לשני. ויצא לעשות ספורט בחוץ, ולהנות מהטבע והסביבה בלי להרוס אותו.

הזוית האישית

יובל: היה לי מאוד מעניין לשמוע את סבא מספר על הילדות שלו, איך היה לו בקיבוץ בילדות, איך הוא גדל. אני מאוד שמחה לדעת שבזכותי הסיפור של סבא שלי יעבור לאנשים אחרי ולדורות הבאים. סבא רפי: היה לי ממש נחמד לשתף את נכדתי בחוויות הילדות שלי בקיבוץ רוחמה, בו גדלתי. כך גם הדורות הבאים של משפחתי יגורו בקיבוץ ויהנו מהחוויות. מאוד מעניין לגדול באותו מקום בפער של 50 שנה.