מאגר סיפורי מורשת

שמי מיה לבנה ואני הולכת לספר לכם את הסיפור של סבתא שלי, נורית. סבתא שלי נולדה בשנת 1939 להורים שעלו מפולין ממש לפני תחילתה של השואה.

שאלתי אותה מה הדבר הראשון שהיא זוכרת ממצפה הים, המקום בו כל המשפחות שעלו ביחד התיישבו, וזה מה שהיא ענתה לי: "אני זוכרת איפה הייתי עד גיל 4. כשאני נולדתי, הקיבוץ שלנו, יד מרדכי, לא היה פה איפה שהוא עכשיו, החברים היו באיזה שהוא מן מחנה עבודה כזה על יד נתניה, היום המקום הזה ממש בתוך נתניה. אז בתקופה הזאת נתניה הייתה ממש קטנה, קראו למקום "מצפה הים". שמו של המקום ניתן לו בגלל שהוא היה על מין גבעה כזאת והיית יכולה להסתכל על הים, ממש קרוב לים, היינו על צוק מעל הים והיה אפשר לרדת ולהיות על החוף. שם נולדו הילדים הראשונים של יד מרדכי, לא רק אני נולדתי, נולדו עוד הרבה ילדים שם.

אני זוכרת שההורים שלי גרו באוהל, כל החברים של הקיבוץ גרו באוהלים כי לא היו שם בתים, היה שם בית אחד בלבד של שתי קומות, שהיה שם כבר כשהחברים הגיעו למקום. הבית הזה היה בית תינוקות בקומה השנייה ובקומה הראשונה כמה פעוטונים. שם גרנו בלינה משותפת כמובן, זאת אומרת – לא ידעתי מה זה לינה משותפת, אבל ידעתי שאני גרה בבית הזה וההורים שלי גרים באוהל. אני זוכרת שבקיץ כשהיינו בני שלוש או ארבע, כשהיה חם, היינו יורדים עם המטפלת שלנו לחוף הים, כל יום, היינו יוצאים מהקיבוץ לכיוון מערבה, היה שם מין שביל כזה על הצוק והיינו יורדים לחוף, לקחו אותנו כמו שלוקחים עכשיו ילדים קטנים. היינו נכנסים למים, לא איפה שהיה אפשר לשחות, איפה שהמים מגיעים לקו הברכיים. מה שאני יודעת היום, זה שלא היה אז קרם הגנה ולא ידעו שחייבים כובעים שנמצאים בשמש. להפך – רצו שנשתזף שנהיה חומים, כמו צברים ילידי הארץ, כי ההורים שלנו באו מפולין, הם רצו להראות שהילדים שלהם כבר חומים כי הם נולדו בארץ אז תמיד השתזפנו, בלי קרם הגנה. בקיץ אחרי הצהריים אימא שלי הייתה לוקחת אותי לחוף הים, הייתי יושבת לה על הכתפיים והיינו מטיילות בחוף. אבא שלי היה חלק מהצבא הבריטי, מכל קיבוץ שלחו כמה אנשים שישרתו בצבא הבריטי, ולא הייתי רואה אותו הרבה. בגלל שלא גרתי עם ההורים שלי לא הייתי יודעת מתי הוא אמור לבוא לבקר, אבל אני זוכרת שתמיד כשהוא בא, הוא היה רץ אליי, מחבק אותי ומרים אותי על הידיים, אני זוכרת שמאוד התגעגעתי אליו."

סבתא שלי גם סיפרה לי על המעבר שלה לקיבוץ בדרום. "בשנת 1943 הודיעו לקיבוץ שמצאו להם מקום, את המקום הזה איפה שאנחנו נמצאים בו עכשיו, שבו הם יכולים להתיישב כקיבוץ. בהתחלה באו לקיבוץ רק החברים הבנים, בשביל להתחיל להקים את הקיבוץ, וכל מה שהם ראו היה חול ושתי גבעות. אנחנו הילדים והאמהות לא באנו ישר, באנו אחרי שנה בערך, כי לא היה שם בית ילדים ולא היה איפה לגדל את הילדים, אז נשארנו במצפה ים בזמן שהחברים התחילו לבנות ולהקים את הקיבוץ. אחרי שהבנים בנו מה שצריך בשביל חדר אוכל, עברו כמה מהחברות שידעו לבשל והתחילו להכין אוכל ולחיות בקיבוץ. לאחר שנה גם הילדים ושאר האנשים שנשארו במצפה ים הגיעו לקיבוץ והתחילו לחיות ולהקים קהילה.

הזוית האישית

מיה: החוויה האישית שלי בתור המתעדת של הסיפור הייתה מדהימה, נהנית להקשיב לסבתא שלי מספרת לי על הילדות שלה, ועל איך הקיבוץ שלנו הוקם, נהניתי להבין איך הקיבוץ שלי היה נראה פעם ואיך הכל עבד. שמחתי שיצא לי לבלות יותר זמן עם סבתא שלי וסבא שלי, לעזור להם ולהקשיב להם.

סבתא נורית: אני מאוד שמחה שנכנסתי לתוכנית של הקשר הרב דורי ואני חושבת שזה חיזק מאוד את הקשר שלי עם הנכדה שלי.