מאגר סיפורי מורשת

שמי מיכל אביהו, נולדתי ב- 29.6.1946, ביום שבת להוריי שושנה ויוסף טויבס, השבת הזו נקראת השבת השחורה. השבת השחורה הייתה שבת שבה הבריטים עשו מצור ואסרו על נסיעת מכוניות בכבישים ועל יציאה מערי המגורים, הם חיפשו נשק בבתים של אזרחים, ומצאו הרבה מאד נשק מה שגרם לכך שהם אסרו (בכלא) הרבה מבעלי הנשק שתפסו ולכן נקראה – השבת השחורה. אמי הלכה ברגל מביתי לבית החולים בלינסון כדי ללדת אותי מכיוון שכל הכבישים היו חסומים וגם רכבי חירום לא יכלו לנסוע.

אבי, יוסף טויבס, בא מבית יהודי אדוק בעיירה בפולין בשם פוסטוב, שכיום שייכת לבלארוס, ומתוך אידיאל וציונות הוא עלה ראשון ממשפחתו לארץ ואחריו שלוש מאחיותיו עלו. אח ואחות שלו שנשארו בפולין, ואף הקימו משפחות, נספו בשואה.

אמי הגיעה מעיר קטנה באוקראינה, ועלתה לארץ במסגרת תנועת נוער ציונית, אך בזמנו, היו צריכים להתחתן כדי לעלות ארצה ולכן אדם יהודי ישראלי בשם דב שבא לבקר באוקראינה, התחתן איתה מבלי שהיו באמת בני זוג אוהבים, מה שנקרא אז "נישואים פיקטיביים". הם באו לישראל כבעל ואישה, אך ברגע שהגיעו לארץ הם התגרשו ומאז המשפחות שלנו חברות (של אמי ושלו).

כשנולדתי, אחי ואחותי כבר הגיעו לעולם, והם גרו עם הוריי בחדר שכור קטן ברחוב רוטשילד פבפתח תקווה, המטבח והשירותים בחדר היו משותפים עם עוד משפחה. אחרי שנולדתי, הוריי קנו דונם אדמה בשכונת גאולה בפתח תקווה. אבי, שהיה פועל בניין בחברת "סולל בונה", בנה את הבית בכל שבת, יום חופש או אחר צהרים פנוי, ביחד עם השכנים והחברים שלו שעזרו לו, וכך תוך שנתיים "נהיה" לנו בית שם.

בהתחלה, כשהייתי תינוקת ונכנסנו לבית לא היו דלתות, או חלונות, וגם לא חשמל ומים חמים, לכן התקלחנו אצל השכנים עד שהגיעו המים החמים והחשמל, אך בכל זאת הייתה בבית אווירה טובה. עם הזמן הגדלנו את הבית, הייתה לנו חצר גדולה עם הרבה עצי פרי כגון: תפוזים, שזיפים קלמנטינות, תפוחים ושסקים. היה לנו גם לול עם תרנגולות ועם אווזים, ואת אפרוחיהם היינו מגדלים. כשבקעו מהביצים היינו מחממים אותם עם תנור מיוחד כדי שיגדלו טוב ובריא. בסופו של דבר, הייתה לנו ילדות מאושרת.

נעוריי

בית הספר היסודי שבו למדתי נקרא "בית ספר הס", והוא ניצב בפתח תקווה עד היום. מרחק ההליכה מביתי לבית הספר היה מאד ארוך ובית הספר היה רחוק משכונת מגורי, אך מכיוון שבכל פתח תקווה היו רק שלושה בתי ספר יסודיים: הס, פיקא, ונצח לבנים ובנות (שהיה בי"ס דתי), הלכתי להס. בזמני, בית הספר היה מכיתה א' ועד כיתה ח', במשך כל השנים הללו אני וחבריי מהשכונה היינו הולכים לבית הספר כמעט שעה לכל צד.

כבר בכיתה ו' הלכנו כולנו לתנועת הנוער "הנוער העובד והלומד" שגם הקן שלה היה רחוק משכונתנו, ומטעם התנועה יצאנו לטיולים, למסעות ולמחנות. בכל יום שישי היינו באים לקן אחרי ארוחות הערב, ותמיד מישהו ניגן באקורדיון והיינו רוקדים ריקודי עם, ובשבתות הייתה לנו פעולה. כשגדלתי הלכתי לקורס מדריכים, ונהייתי מדריכה, וכפי שכבר הזכרתי, הייתה ילדות ונעורים מאושרים.

השירות הצבאי

בצבא שירתי כגננת בדימונה. למדתי בסמינר בית ברל לגננות, וכשסיימתי ללמוד שם, הייתי שלושה שבועות בטירונות במחנה שמונים, ולאחר מכן שלחו אותי להיות גננת בדימונה, שבזמנו הייתה עיר פיתוח מלאה בעולים חדשים, במשפחות טעונות טיפוח ומשפחות קשות יום, ולכל ערי הפיתוח בזמנו, שלחו מורות וגננות חיילות לבושות במדי צבא. בסך הכל, אהבתי לגור בדימונה; נתנו לנו דירה מטעם הצבא בבניין מגורים, ואף שם בדימונה פגשתי את בעלי דוד, זכרונו לברכה. בנוסף, בתקופת שירותי הצבאי, הייתה מלחמת ששת הימים, וכחיילת, הייתי מהראשונים ששמעו את שולי נתן שרה את ירושלים של זהב.

אחרי הצבא עבדתי כגננת בדימונה, ואז עברתי לפתח תקווה, ואף בפתח תקווה הייתי הגננת של הבנות שלי: יעל ונטע, בנווה עוז. לאחר שהולדתי את איה, בתי הצעירה, התפטרתי, כיוון שלא אהבתי את עבודתי כגננת בגן ילדים "רחב", ולכן עברתי לעבוד כגננת שילוב, מה שכן אהבתי לעסוק בו, ואחר כך עברתי לעבוד בחנות הספרים " גולדווסר" עם בעלי, וגם את העבודה הזו מאד אהבתי.

זוגיות ומשפחה

את בן זוגי דוד אביהו ז"ל פגשתי בדימונה, הוא עבד במפעלי ים המלח בזמנו, וגר בדימונה במשך השבוע. הוא וחבריו פגשו אותי ואת חברותי הגננות, והם היו באים מדי פעם לבקר אותנו, וכך הכרנו. לאחר כמה שנים נישאנו ועברנו לגור ב- "זוגות צעירים" בפתח תקווה (פרויקט לזוגות צעירים, בו העירייה השכירה לזוגות דירות במחירים נמוכים מאוד). אני עבדתי שם (כאמור) כגננת, והוא המשיך לעבוד באותה החברה שעבד בה בדימונה אך באזור המרכז, הוא עסק בבידוד ובתקרות אקוסטיות.

אחרי זמן מה נולד לנו בננו הבכור אורי, ואחריו יעל, ולאחר שהיא נולדה קנינו בנווה עוז, בית ישן מאד שאגב גם אותו בנה אבי, יוסף, מטעם עבודתו, אך הלך לעולמו לפני שראה אותנו עוברים לגור שם. לאחר שעברנו לגור בבית זה, הציעו לבעלי לחזור לעבודה במפעלי ים המלח, ולכן חזרנו לדימונה, אך הפעם כמשפחה עם שני ילדים ובתנאים הרבה יותר טובים, החברה שכרה לנו וילה נחמדה בדימונה, ומכונית מטעם עבודתו של בעלי.

בתקופה בה גרנו בדימונה ילדתי את בתי נטע. בני הבכור אורי היה אמור לעלות לכיתה א', ומכיוון שרמת הלימודים בדימונה הייתה ירודה בזמנו, חזרנו לפתח תקווה לשכונת נווה עוז. אני עבדתי כגננת בגן בילדים בשכונה ובתקופה הזו לימדתי את בנותיי בגן. הילדים קצת גדלו, וכבר עברו לבי"ס ואז נולדה בתי בת הזקונים, איה. לאחר מכן עזבתי את עבודתי כגננת בגן ילדים ועברתי לעבוד כגננת שילוב, שעוזרת לילדים עם קשיים להשתלב וללמוד בגן.

החיים היום, אחרי הפנסיה

כיום אני פנסיונרית, אך עסוקה: אני רוקדת פעמיים בשבוע ריקודי עם, הולכת לחוג תיאטרון, מקשיבה להרצאות, צופה בהצגות, קוראת ספרים, צופה בטלוויזיה, מטיילת הרבה, בארץ ובעולם, לפעמים אני עושה את הדברים הנ"ל עם חברים, ולפעמים לבד. יש לי 12 נכדים, אותם אני מאוד אוהבת, שכיף וחשוב לי לגדל, ולפגוש כל הזמן, ואני מקווה להמשיך ליהנות מהפנאי שיש לי והמשפחה האהובה שלי.

וכמסר בכמה מילים (בעיקר למשפחתי): חשוב מאוד לשמור על ערך המשפחה ועל המשפחה עצמה, וכדאי להישאר בארץ (כל עוד המצב מאפשר), ולשרת בצבא, ולהתפתח בחיים עם המשפחה ובעבודה, ושיזכרו אחד את השני, ואותי.

הזוית האישית

שי הנכד המתעד: התעניינתי מאוד לראיין את סבתי ולשמוע על ילדותה, ועל החיים שהיו בעבר, הופתעתי לגלות שבילדותה היה לה לול תרנגולות ואווזים בחצר, ושהיו רק שלושה בתי ספר יסודיים בפתח תקווה, התעניינתי והסתקרנתי לשאול שאלות על סבי ז"ל, והיה גם חשוב לי לדעת על סבא רבא וסבתא רבתא שלי. היה לי קושי להגיע אל סבתא שלי ולפגוש אותה ביום ששנינו יכולים להיפגש בו, וגם בשעה מתאימה, אך לבסוף קבענו תאריך מתאים, ונסעתי אליה באוטובוס עם מכשיר הקלטה, ונפתרו כל הבעיות.