מאגר סיפורי מורשת

שמי אביבה זטלאוי, אני משתתפת השנה בתוכנית הקשר הרב דורי" יחד עם נכדי, עילאי, יחד אנו מעלים סיפור מחיי אל מאגר המורשת של התכנית. סיפורי יעסוק בילדותי במעברת פרדסיה.

אמי ואבי נולדו בלוב ועלו משם לארץ ישראל, אני ילידת הארץ. הוריי, אשר גדלו במשפחות אמידות, ללא כל מחסור, שאפו לעלות לארץ ישראל ולחיות במדינה יהודית. כמובן שלפרעות בטריפולי הייתה השפעה מאוד מהותית על הצורך והרצון לעלייה ארצה. עד הגיעי לגיל שש, גרנו במעברה בבית ליד (שבות עם), אשר הייתה ממוקמת היכן שהיום נמצאת פרדסיה.

במעברה גרנו כולנו בדירת חדר, משפחה בת שבע נפשות, זוג הורים וחמישה ילדים. כאשר המצב איפשר ובעזרת המדינה, עברנו לדירת שניים וחצי חדרים בשכונת בן ציון בנתניה. אבא שלי היה הבעלים והמפעיל של המכולת השכונתית, היום כמעט ולא רואים מכולות בשכונות, דבר שמאוד פוגע ביצירת האווירה המאוחדת השכונתית שהייתה אז. כולנו לקחנו חלק בעבודה במכולת, כאשר אמי הייתה מי שעזרה לאבא באופן שוטף בכל צרכי התפעול של העסק.

אימא שלי הייתה במקצועה תופרת. אנשי השכונה כולה הגיעו אליה לתקן ולתפור בגדים חדשים. זהו חלק בלתי נפרד מזיכרונות הילדות שלי: אימא תפרה לנו בובה משאריות בדים, הבובה הייתה מושלמת והרגשנו ברות מזל שזכינו לקבל כזאת יצירת אומנות.

באותה התקופה לא היו טלפונים בבתים, ודאי שלא היו סלולריים ומחשבים, הילדים שיחקו יחד מתחת לבניינים ובגינות הציבוריות. שיחקנו קלאס, פורפרות, מדרכות, גומי, גולות, מוטרס ולפעמים בעונה – גם גוגואים עם החרצנים של המשמש. היום אני רואה את ילדיי מנסים ללמד את הנכדים את המשחקים האלה במטרה ללמדם לייצר תקשורת מסוג אחר, נטולת מסכים, והדבר מחמם את הלב.

אחיותיי ואני זוכרות בבירור את המצעד הראשון שהיה אז בילדותנו ביום העצמאות. רוב ילדי השכונה התכנסו כולם, וזאת מבלי היכולת לתאם מראש, בבית היחיד בשכונה בו הייתה טלוויזיה בכדי לצפות בו יחדיו. כאשר הגעתי לשנים של גיל ההתבגרות, פרצה מלחמת ששת הימים ולאחר מספר שנים גם מלחמת יום כיפור. אלו היו ימים קשים עבור כולם ששינו את האווירה ברחובות ובבתים כמובן. בשעת אזעקה האפשרות היחידה הייתה לצאת לחדר המדרגות ולנסות להגן על עצמנו, לא היו מקלטים ומקומות ממוגנים.

פורים, 1958, אביבה שמאלית בתמונה

אני השמאלית בתמונה, מחופשת למלכת אסתר. את התחפושת אימא שלי תפרה לי בתקופה בה לא ניתן היה לרכוש תחפושות בחנויות

עבודתי הראשונה הייתה במשרד ממשלתי אשר נקרא אז "שירותי טלפון" ועם השנים הפך לחברת "בזק", שם עבדתי 27 שנים עד יציאתי לפנסיה בשעה שבזק הופרטה והפכה לחברה פרטית. מאוד אהבתי את העבודה ואת היכולת שלי לשלב בין אימהות לעבודה. לאחר פרישתי עבדתי יחד עם בעלי, סבא של עילאי, במשרד תיווך שלו במשך מספר שנים. כיום אני בפנסיה מלאה.

אנחנו נוהגים לחגוג את חגי ישראל כמיטב המסורת, משתדלים להפגש כולנו בחגים, עד כמה שניתן. עורכים פידיון כפרות לפני יום כיפור ומשתדלים לחגוג את פסח יחדיו. קערת הסדר שלנו, שעוברת מדור לדור, נקראת "סבאץ" – אותה עורך הסדר מעביר מעל ראשיהם של כל המסובים. סגולה לכך שגם בשנה הבאה נחגוג כולנו יחד.

תמונת כיתתי בכיתה ג' – 40 תלמידים

עילאי שלי הוא הנכד השני שלי, הבן הראשון של רות בתי. את עילאי אני גידלתי, שמרתי עליו עד גיל שנה בבית ורק לאחר מכן הוא נכנס למסגרת חינוכית. השנה הזאת היוותה עבורי אבן דרך מאוד חשובה בקשר עם הנכד האהוב שלי ומילאה אותי באושר לעוד שנים רבות.

עילאי וסבתא, מימין עילאי בגיל שנה, משמאל: יחד בתכנית הקשר הרב דורי

החלום האישי שלי 

תמיד חלמתי, מאז היותי ילדה קטנה, שתהיה לי משפחה מאושרת. שהילדים שלי יצמחו ויגשימו את עצמם ושתהיה לי את היכולת לתמוך בהם בכל צורה אפשרית הן רגשית והן חומרית. עמוק בפנים היה לי חלום שהילדים שלי יצליחו בחיים, כל אחד בתחום שירצה ושאני אהיה שם בכדי לתמוך בהם, שאוכל לתת להם גם את מה שאני לא קיבלתי. לשמחתי החלום הזה התגשם ואני רואה וקוצרת את הפירות כעת עם הנכדים.

הזוית האישית

סבתא אביבה: שמחנו מאוד לקחת חלק בתכנית הקשר הרב דורי, המפגשים חיזקו יותר את הקשר ההדוק שהיה לי כבר עם עילאי.