מאגר סיפורי מורשת

שמי רחל מזרחי, נולדתי בבחריין בשנת 1945.עלינו לארץ בשנת 1950 כשהייתי בת 5. בשנת 1951, ובשנת 1956, כשהייתי כבר בת 6, עברנו לגור בשיכונים. לפני כן גרנו במעברה.

בשנת 1952, את כל ילדי המעברה שיבצו לבית ספר שהיה מאוד מבוסס עם ילדים ותיקים משכונת בקעה בירושלים, בית הספר היה ברמה גבוהה, זה מאוד תרם לנו. לא כולם ידעו עדיין לדבר עברית וזו הייתה מעין אינטגרציה (שילוב). זה היה בגאולים א', היום יש שם צומת הבנקים. יש לי כמה זיכרונות מהתקופה הזו:

בבית הספר הזה הייתה המחזה של שיר שזכורה לי היטב (רחל שרה): "לא בבוקר, לא בערב, לא אתמול גם לא שלשום טיילה הגברת תרנגולת, עם אדון התרנגול…". נתנו לי תפקיד ואני בכלל לא ידעתי לדבר עברית, להיות מתחת לשולחן וכשאמרו  "ברווזים", הייתי צריכה לצאת ובגלל שלא ידעתי עברית, נשארתי מתחת לשולחן. אז המורה באה ואמרה לי לצאת כדי להופיע.

למחנכת שלי קראו דבורה ומאוד אהבתי אותה. יום אחד היא הייתה חולה והזמינה את כל ילדי הכיתה לבקר אותה ברחביה. בצומת היה קיוסק והמורה נתנה לממלאת המקום כסף כדי שתקנה לכולנו ארטיקים ואני זוכרת את זה היטב. מאוד אהבתי את המורה הזו.

הייתה לי חברה טובה במושבה הגרמנית שגרה בבית מאבן, היא הייתה בת יחידה והייתה מזמינה אותי אליה והיינו משחקות, גם כשלא ידעתי טוב עברית, הסתדרנו ושיחקנו. הם פינקו אותנו באוכל. ההורים רצו שתהיה חברה לבת ושלהם ואני נהניתי להיות איתה. בתור ילדה לא הרגשתי את ההבדלים בינינו לבין הילדים הוותיקים.

גרנו במעברה ורוב הילדים הלכו לבתי ספר דתיים. אנחנו למדנו בממלכתי – יסודי כללי. אחר כך כשעברנו לקטמונים, עברתי לבית ספר "קושת", שהיה דתי. חיינו בצריף, לא היה לנו מטבח, לא היו לנו שירותים. השירותים היו מרכזיים – "בול פגיעה", זה היה נורא.אבא שלי בנה צריף בנוסף, כדי שיהיה לנו איזשהו מטבח. לא הרגשנו מקופחים, כולם חיו אותו הדבר. דווקא נהניתי ממגוון העדות שם: היו פרסים וכורדים ועירקיים ומרוקאים ואשכנזים. הייתה אוירה מאוד נעימה ואהבתי את התקופה ההיא.

הייתה עלייה גדולה מאוד מכל הארצות וידענו שצריכים להקים מדינה. זה המצב וצריך לקבל אותו כמו שהוא. הייתה תקופה שהיו חטיפות של ילדים ואימא שלי אמרה לנו: "אני שומעת שחוטפים כאן ילדים. אז אם יבואו ויציעו לכם ממתק או בובה או משחק וינסו לשכנע אתכם – אל תלכו לשום מקום, תחזרו הבייתה"!

אנחנו התלבשנו רגיל, אבל במעברה לכורדים היו את התלבושות המיוחדות שלהם, לעירקים היו את חולצות הפסים שלהם, למרוקאים היו מטפחות ולגברים גלביות. הכורדים בכל יום שישי אחרי העבודה והבישולים, היו יוצאים החוצה ורוקדים את הריקודים שלהם עם התוף הגדול והחליל שלהם. רוקדים במעגלים, גם גברים וגם נשים, ואנחנו היינו עומדים מהצד ומסתכלים.

לא היו ברזים בבתים, אני זוכרת שהיה מן מפגש כזה – היה ברז מרכזי ולשם כולם הביאו כדים, פחים ודליים. היו ממלאים בהם מים וכל אחד לקח לביתו. סביב הדבר הזה וכמו בתקופת התנ"ך שהייתה באר והיו יושבים מסביבה ומדברים – כך בדיוק היה לנו. המרוקאיות היו מביאות את בגדיהן והיו מכבסות שם עם המכשיר שהיה להן – מכשיר גלי שהיו מושכות את הכביסה על זה וזה הסתובב וכך כיבסו. שם ליד ברז המים היו שרים הכורדים והמרוקאים עם כל ההווי. אני כילדה הסתובבתי הרבה, הסתכלתי על הכל כי זה סיקרן אותי. לכן זכורה לי המעברה, ואין לי זכרונות מבחריין בה נולדתי.

הזוית האישית

תבור הנכדה המתעדת: היה לי כיף להכיר קצת יותר את החיים של סבתא בבחריין ובמעברות.