מאגר סיפורי מורשת

נחמה מילוא נולדה בתאריך 25.1.1932 בתל אביב כנחמה קסטרול. ההתעסקות במשמעות שמה ושמות קרוביה תלווה את נחמה לאורך כל חייה, בין אם לעצמה ובין אם לקרוביה. שמו הפרטי של אביה היה אבא, קיצור של אברהם, אבל כולם קראו לו אבא. כשהייתה ילדה בבית הספר התביישה בכך שהמורה כל הזמן שאלה אותה מה השם של אבא שלה והיא רק יכלה לענות אבא. 'אבל מה שמו של אבא שלך?' התעקשה המורה, ונחמה ענתה שוב: 'אבא'. כך כמה פעמים עד שהמורה סוף סוף הבינה ששמו של אביה הוא אבא. לאמה של נחמה קראו יהודית ורשל וכשהתחתנה עם אבא כמובן שינתה את השם לקסטרול.

מילדות נחמה התקשתה לקבל את שמה. היא הרגישה שזה שם גלותי ושל סבתות. כאשר באה בטענות להוריה ענו לה כי הם התלבטו בין שוש לנחמה. מכך הבינה שלא הייתה אופציה יותר טובה בשבילה. גם את שם המשפחה היא לא קיבלה בברכה. שם המשפחה, קסטרול, ליווה אותה עד גיל 18, אז החליטה לשנות אותו לצפריר. הסיבה לכך היא שהתביישה בו כי הוא הרגיש לה לא עברי ונושא עימו את משקל הגלות של הוריה. כך נראה שמצעירותה זרם בדמה החיבור לשפה העברית המתחדשת, לציונות ולמדינת ישראל.

החיבור הגדול של נחמה לציונות הגיע מהוריה. אביה, הגיע במקור ממינסק, רוסיה. מטעמי ציונות, הוא ואחיו היו היחידים ממשפחתם שעלו לארץ. שאר בני הדודים עברו לאמריקה. אמה, יהודית, עלתה לארץ מליטא, שם גרה בעיירה טרקאי, הקרובה לוילנה. היא הגיעה ממשפחה של סוחרים בבדים. כאשר הייתה נערה, יצאה אמה של נחמה עם עגלה עמוסה בבדים וכל יום הייתה נוסעת 15 ק"מ לוילנה על מנת למכור אותם. את אביה של אמה נחמה לא הכירה, מכיוון שלא היה הרבה בבית בגלל עבודתו כסוכן נסיעות ולבסוף עזב. בשנות ה-20 אמה של נחמה עלתה לארץ והצליחה להיכנס באמצעות דרכון פיקטיבי בו נכתב כי הייתה נשואה לגבר שעמו נכנסה לארץ. דבר זה היה נהוג אצל עולים רבים. כשנכנסו לארץ נפרדו.

לאחר ששניהם השתקעו בתל אביב, יהודית ואבא נפגשו, התאהבו, התחתנו ועברו לגור יחד בשכונת נורדיה (כיום ליד דיזנגוף סנטר), שכונת צריפים. גם שכניהם היו עולים חדשים. הנוף מסביב היה מלא צריפים, שירותים בחוץ וכביסה ליד מדורה. רחוק מאוד מהנופים האחרים שתחווה בהמשך חייה. אמה גרה בבית החלוצות (מול בית ז'בוטינסקי כיום) ואביה היה פועל בניין. באחת מימי עבודתו נפל מפיגום ושבר רגל. השבר גרם לכך שיצלע להמשך חייו, דבר שהקשה על כושר עבודתו. אל המציאות הזו נחמה נולדה וגדלה.

ילדות

הילדות בשכונת נורדיה לא הייתה קלה. בעקבות אי היכולת של אביה לעבוד, המשפחה התמודדה חיי עוני קשים. בילדותה רצתה נחמה לבלות בבילויים כמו שאר הילדים, בין אם ללכת לסרט או ללמוד לנגן אבל לכל זה לא היה כסף. בעל כורחה הייתה צריכה להכיל את חיי הצניעות. אך נחמה אף פעם לא הרגישה מסכנה בגלל שאין לה כסף כי כל סביבתה גם היו שותפים לתחושה.

בית הספר בו למדה נקרא 'במרכז' והיא החלה ללמוד בו מכיתה ב' כי דילגה על כיתה א'. העיריה השאירה אותה שנה בגן כדי שלא תהיה הכי קטנה כאשר תעלה לכיתה א'. מכיוון שכבר ידעה קרוא וכתוב, עלתה ישר לכיתה ב'.

כאשר הייתה בכיתה ה' החלו להגיע שמועות בנוגע למאורעות השואה. בעקבות כך, נחמה סבלה מסיוטים בלילות. את מה שחלמה סיכמה בחיבורים שנדרשה לכתוב לבית הספר. חיבורים אלו אופיינו בהרבה רגש ודיוק מירבי של רגשותיה. כבר מאז הבינה כי מבחינתה השפלה זה הדבר הכי נורא שיכול לקרות לבן אדם, יותר מרעב או כל דבר אחר, או כפי שהיא אומרת – "כל אחד זכאי לכבוד. מילד קטן עד אדם מבוגר".

התבגרות

עיקר זכרונות נעוריה של נחמה מגיעים מימיה בתנועת הנוער גורדוניה, שנקראת על שם א.ד. גורדון ומקורה בפולין. לימים התנועה התאחדה עם תנועת המחנות העולים ומכך נוצרה התנועה המאוחדת. בתנועה המאוחדת הכירה את רינה נצר, לימים חברתה הטובה ביותר, עמה שמרה על קשר לאורך השנים. משפחת נצר הייתה משפחה ידועה שהייתה מקושרת לבן גוריון.

בשביל נחמה, התנועה היוותה בית שני, במיוחד בערבים מסביב למדורה כשהיא וחבריה שרו יחדיו. הם שרו שירים רוסיים ושירי soul אמריקאים ויצאו למחנות וטיולים. חוויה משמעותית שזכורה לנחמה בתנועה הייתה היציאה למחנה ברמת דוד שם, ביחד עם חבריה לתנועה, עזרה למשק בכרמים. בכך הרגישה שליחות גדולה וסיפוק אדיר. מבחינה חברתית, נחמה חשה חברות כל כך גדולה לחבריה בתנועה שלא התעניינה בענייני זוגיות עמם. נחמה מתארת את האווירה בתקופה זו כאווירה תמימה ומלאת חברות במובן המלא של המילה ולא במובן הזוגי.

שירות צבאי

כמו את בית הספר, גם שירותה הצבאי התחיל מאוחר יחסית. היה זה כמה שנים לאחר קום המדינה. במלחמת העצמאות היא קיבלה קשה מאוד לשמוע על כל חייל שנפל. מתוך כך התגבשה אצלה תחושה שליחות שעליה לתרום גם כמו החיילים. לכן, כאשר סיימה את הלימודים חשבה מה היא יכולה לעשות בשביל המדינה הצעירה.

היא דחתה את השירות הצבאי והלכה לסמינר למורים בגבעת השלושה ביחד עם חברתה, רינה נצר. כשסיימו את הסמינר רצו לשלוח אותן תחילה לקיבוץ, אבל הייתה זו התקופה בה החלו העליות ממדינות ערב. בעקבות כך, שלחו אותן לכפר העבודה גורן, שם שוכנו משפחות תימניות. לאחר שנה המשפחות עברו לבית הרי"ף ונחמה וחברתה עברו למעברת תל עדשים. במעברה זו פגשה משפחות מרוקאים, עיראקים ופרסים ובעיקר שמה לב לדינמיקות בין העולים. זיכרון שליווה אותה זמן רב משם היה הדינמיקה בין העולים העיראקים לפרסים. היא הרגישה כי העיראקים משפילים את הפרסים ומכך חשה רחמים גדולים לפרסים. חמישים שנה לאחר מכן, התקיים מפגש מחודש בינה לבין הילדים שחנכה במעברה. במפגש חשפה בפניהם את תחושות הרחמים שהרגישה והם מצידם אמרו שלא הייתה צריכה לדאוג כי הם נהיו חברים טובים. כל תקופת ההתנדבות במעברות ארכה שלוש שנים.

בתום השירות במעברות, היא הייתה פטורה מגיוס בזכות ההתנדבות שלה כמורה, אך נחמה לא יכלה לקבל זאת והלכה ביוזמתה ללשכת הגיוס כדי לשמש דוגמא לכך שכולם חייבים לתרום למדינה. אנשים סביבה חשבו שהשתגעה. אך נחמה הייתה איתנה בדעתה ושירתה שירות מלא ואף חתמה קבע לשנה וחצי. מפקדיה כינו אותה 'ציונה' בגלל הרוח הציונית החזקה שבה.

הטירונות של נחמה התקיימה בצריפין. משם שיבצו אותה לנח"ל ומהר מאוד שלחו אותה לקורס קצינות במחנה 80. תפקידה בצבא היה קצינת ח"ן (חיל הנשים). היא החלה בחצר כנרת בגדוד 902, שם הייתה אחראית לכל המשקים שבמסגרת הנח"ל מבחינה משמעתית. לאחר כמה חודשים קידמו אותה לתפקיד קצינת חברה וגרעינם בנח"ל. תפקידה היה לדאוג לתאם בין הגרעינים לתנועות המיישבות שלהם. היא הגיעה לתפקיד לאחר שלא היה מאוייש במשך חצי שנה, והייתה צריכה ללמוד מאפס את מהות התפקיד. לשם כך, החלה לקבוע מפגשים עם נציגי התנועות ושאלה אותם מה הציפיות שלהם ממנה.

לאחר שהבינה מה היא צריכה לעשות החלה לפעול בכל המרץ. היא הייתה ידועה בתור זאת שיודעת לסדר דברים. כל מי שהיה צריך בקשות מיוחדות פנה אליה. היא מספרת על מקרה בו הצליחה לסדר שינוי שיבוץ לחייל ששירת בדרום. היא דאגה שיעבור לשרת בצפון כדי שיהיה קרוב לבת זוגתו שהייתה בהיריון והייתה צריכה לחזור לקיבוץ שלה בצפון. כמו תמיד, גם בשירות הצבאי הנחתה אותה ההזדהות הגדולה שחשה כלפי האנשים שהיו סביבה והמחויבות שחשה אליהם. תמיד היה לה חשוב להילחם עבור האנשים שטפלה בהם, או במילותיה: "תמיד קל להגיד לא. אבל אם אפשר, אז למה לא?"

חיי זוגיות ומשפחה

נחמה ולייזר בעלה 

בשנת 1957 נחמה התחתנה עם לייזר (אליעזר) מיליקובסקי. הם נפגשו לראשונה בחצר כנרת אבל זה לא היה מפגש משמעותי. הם נפגשו שוב ב-1955 כאשר ביקרה את הגרעין שישב בעין רדיאן (היום יטבתה). הוא היה המדריך החקלאי של ההיאחזות. אבל זה לא סיפור של אהבה ממבט ראשון. נחמה הייתה קצת יותר קשה להשגה. בדגש על קצת. לייזר התעניין בה וחקר איך יכול היה לשבות את ליבה ובעיקר אילו שירים היא אוהבת. לילה אחד הוא הזמין אותה לסוכה שלו, 'האולימפוס', כפי שקרא לה (כי היא מוקמה על הר). שם, לאור ירח מול הרי אדום הוא שר לה 'שירי לי כי טוב' של בן ציון תומר. הוא הפתיע אותה בשיר שלא הכירה. הנוף, הסביבה, השיר וקולו של לייזר שבו את ליבה. הם החליטו יחדיו לעלות צפונה לדגניה ב'. אחיו של לייזר נקלט בדגניה בהתחלה וארגן את הקליטה של לייזר לקיבוץ. בחתונה שלהם הופיעה להקת הנח"ל כמחווה על העשייה והתרומה של נחמה בצבא.

המעבר לדגניה לא היה פשוט. למה? היא הגיעה לאחר המון עשייה עם העולים והנח"ל ופתאום הרגישה שהיא צריכה להתחיל מאפס. בנוסף, כאשר היא ולייזר הגיעו לקיבוץ נדרש מהם לקצר את שם המשפחה, מיליקובסקי, כי היו צריכים לרקום את שמות המשפחות על הבגדים ושמם היה ארוך מדי. לכן, החליטו לקצר את השם למילוא. תחילה הרגישה זרות ולאט לאט 'כבשה' את מקומה. בדגניה נולדו שלושת ילדיהם. מעין, הבת בכורה, נולדה בשנת 1959, בשנת1961 נולד גל ובשנת 1965 נולד יובל.  כשחזרה נחמה לקיבוץ לאחר לידתה של מעין כולם נדהמו. איך יכול להיות שידענית העברית הגדולה נותנת שם זכרי לבת? בבת אחת נחמה גייסה לטובתה את התנ"ך. היא מצאה שם שמות כמו יעל, תמר, אביגיל, אחינועם. כל השמות האלו הם שמות זכריים שנתנו לבנות. בכך השתיקה את כולם. השם מעין התחבר אליה בצלילות המים שקשורה לכך. שמות שלושת הילדים קשורים למים. חלוקת העבודה בין לייזר לנחמה הייתה כזו: לייזר הדריך בחברת הנוער ונחמה נשארה עם הילדים. היא מעולם לא לחצה עליו שיעזור יותר עם הילדים, אלא להיפך. היא עודדה אותו למלא את חובתו ועיסוקו בצורה הטובה ביותר. מבחינת נחמה, לייזר היה דוגמא לאיך מדריך צריך להיות.

לאחר מלחמת ששת הימים, עברה משפחת מילוא למדרשת שדה בוקר. שם הזמינו את לייזר להיות מנהל בית ספר שדה. תחילה המעבר היה קשה. קודם כל היה זה שינוי דרסטי בנוף. מנוף ירוק של עצים לנוף חום מדברי. אבל הנוף הבראשיתי של המדבר, למילותיה של נחמה, כבש אותה ולפרקים עורר בה סערה פנימית. היא התאהבה בעוצמה של ההרים מסביב. היא הרגישה שהיא צריכה להאניש את הנוף המדברי שמסביבה. 'פראות בראשיתית' קראה לו.

עיסוק ומקצוע

בדגניה עבדה תחילה במשק התמרים ובמתפרה. לאחר מכן עברה לעבוד עם ילדים בכיתה ו'. עד היום אותם ילדים זוכרים את השירים שהיא לימדה אותם שקיבלו את הכינוי 'השירים של נחמה'. היא הייתה אחראית על עיצוב חג השבועות. היא ביקשה שכל ענף יתלבש בבגדים שמסמלים את תכונות הענף, והביאה מרקידים מחוץ לקיבוץ ורצתה לפזר ריח של בושם. החג הצליח מעל לכל שיעור.

כשעברה למדרשת שדה בוקר ניהלה את המרכזיה הפדגוגית של מרכז ההכשרה למורים וגננות. מלבד המרכז, היו כמה גופים למדרשה: בית ספר שדה שלייזר ניהל והמכון לחקר המדבר (אנרגיה סולרית, בוטניקה מדברית, הכל בקשר עם אוניברסיטת בן גוריון). על מנת ללמוד את מלאכת ניהול המרכזיה, נסעה לסמינר הקיבוצים ולבית ברל כדי לשאוב השראה. שם נתנו לה עודפים של תיקים עם תוכן ללימוד. היא סידרה את החומר בדקדקנות רבה. זה מצא חן בעיני מנהל המדרשה. בעקבות כך ניתן לה מימון לקנות את כל המכשירים והחומרים שדרשה. בלי לחשוב פעמיים נסעה לקנות את כל הציוד הדרוש. כל הזמן בדקה מה היה לה חסר בחומרי הלימוד. הקו המנחה היה שכל מה שיש במקומות הגדולים במרכז יהיה גם במדרשה. הסטודנטים תמיד היו בראש מעייניה ודאגה לתת להם כל כלי שהיה חסר להם בשביל ההוראה שלהם. לדוגמא, אם היה לה חסר מידע על עיוורים, דאגה להשיג כל חומר שיש על עיוורים, אם זה קלטות או דוגמא לכתב ברייל. אורחים שהגיעו למדרשה התרשמו רבות מעשייתה של נחמה. לאחר תקופה ארוכה של ניהול המרכזיה, הסמינר נסגר לאחר החלטה ארצית למזג סמינרים קטנים מרחבי הארץ לגדולים. נחמה הייתה צריכה להפרד מהמרכזיה שהשקיעה בה כל כך הרבה שנים. זה היה צעד קשה מאוד ופרידה קשה.

לאחר הסגירה של הסמינר החלה לעבוד בארכיון בן גוריון שהיה חלק מארכיון צה"ל. נחמה הקימה את ארכיון בן גוריון בשדה בוקר. תחילה היה לה קשה ולא משך אותה לעבוד שם כי זה היה במרתף בלי אנשים ובלי נוף, אבל לא היה מישהו אחר שיעשה את זה. למרות זאת, היא לא מתחרטת בכלל על העבודה. היא קיבלה ארגזים של צילומים של יומנים, מכתבים ומאמרים שבן גוריון כתב והיא הייתה צריכה לסדר אותם. כל מה שעמד לפניה היה מקצועיות. לכן החלה ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים. יומיים בשבוע נסעה משדה בוקר לירושלים ללמוד ארכיונאות. היא קראה המון חומר אודותיו של בן גוריון. כל פגישה עם משהו 'פיקנטי' היא הייתה מצלמת ושמה בצד. כל פעם שהגיעו קבוצות מבקרים ואורחים לארכיון הייתה מקריאה את התעודות המעניינות שאספה.

והיום

לאחר 16 שנים במדרשה, לאחר שהילדים עזבו את הבית (צבא ולימודים) עברו לייזר ונחמה לירושלים בשנת 1983. שם גרו קרוב למאה שערים. הם עשו זאת כדי להיות יותר נגישים לילדים שהיו מפוזרים בארץ.

באותה תקופה הייתה מחשבה להקים מוזיאון ארץ ישראל באזור הסטף, 'הר איתן'. המוזיאון העסיק אותה על מנת שתאסוף חומר אור קולי (רדיו, טלוויזיה). היא התמחתה בנושא הביטחון וספקה חומר לתחקירנים. בסוף לא הקימו את המוזיאון, אך דרך הנבירה של החומר ההיסטורי התוודעה להיסטוריה הגדולה של המדינה.

במרוץ השנים, בשנות ה-90, חלתה בסרטן ובעקבות כך פרשה מאיסוף החומר ל'הר איתן'. היא טופלה בירושלים ונרפאה. בשנת 2000 עברו לייזר והיא לתל אביב ו-18 שנה לאחר מכן נפרדה בפעם האחרונה מבעלה האהוב לייזר, שנפטר.

המעבר המחודש לתל אביב היה מוזר כי נחמה לא פגשה אנשים וחיי קהילה כפי שהייתה רגילה בכל חייה. למרות זאת, מאוד אהבה את תל אביב ומהחופש שהיא הציעה והיה לה חשוב לייצר מפגשים חברתיים רבים. היום בתל אביב היא מרגישה מעולה והיא מעורבת במועדון האזרחים הוותיקים, צוקר. המועדון מביא לה חיי חברה גדולים, מפיג לה את הבדידות והיא נהנית מכל הפעילויות. היא מתארת אותו כבית שני. בימי הקורונה כתבה ספר אודות חייה, בו היא מתגאה מאוד ומשתפת בו את כל מי שרק ירצה לשמוע.

הזוית האישית

יונתן הסטודנט המתעד: את נחמה הכרתי כשנה לפני שהתחלנו את תהליך התיעוד, היא הייתה חברה קבועה בחוגי התיאטרון שהעברתי במסגרת מלגת התאחדות הסטודנטים. כבר מאותם מפגשים הבנתי שעומדת מולי אישה מרשימה בעלת סיפור חיים מרתק, אישה שההיסטוריה שאני למדתי דרך הספרים בתיכון עוברת דרכה. נחמה מסתכלת על העולם באופן מאוד ציורי, אני מרגיש שהיא מחוברת ושמה לב לכל ציוץ ציפור ומראה של נוף. כל זה בא לידי ביטוי גם בתהליך התיעוד, כאשר תיארה בפניי את המקומות אותם חוותה בחייה, בין אם בשכונת הצריפים, המעברה דגניה, או שדה-בוקר. הרגשתי שבקולה היא מצליחה לשלוח אותי בדיוק לשם ולחוויות שלה. אני לוקח המון השראה מתפיסת העולם של נחמה על איך ראוי לחיות. ההסתכלות שלה על העולם היא לחיוב וליפה. המפגשים עם נחמה היו נעימים, מעניינים, מצחיקים ומרגשים. שמחתי שנקרתה בפניי ההזדמנות לפגוש אותה ובמיוחד להעביר הלאה את סיפורה ואת נקודת מבטה על החיים והעולם.

במהלך התיעוד נחמה התרגשה מכך שמתעניינים בסיפור חייה היא מרגישה כל כך מעורבת בהיסטורית המדינה ובחלקה בה שהיא שמחה לספר אותו לכל מי שמעוניין לשמוע את חווית התיעוד היא מסכמת כך – "ההיסטוריה קרתה ואני שמחה לחשוף את חלקי בה, כי באמת הייתי שותפה לה".