מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי יוסף אסמיר,  נולדתי ב 20.8.1930 בכפר ברעם. ההורים שלי קראו לי כך על שמו של סבא שלי מצד אמא, שהיה ראש הכפר (אלמוכתאר) וכמו כן זהו שמו של הקדוש יוסף . ההורים שלי נעמה וסעידה נולדו בארץ גם בכפר ברעם.

נולדתי בכפר ברעם שהיה אז כפר נוצרי, אני וכל אנשי הכפר בנינו את הבתים יחד. בשנת 1948 כשהייתי בן שמונה עשרה, כבשו הישראלים את הכפר, והצבא ביקש לעבור לגוש חלב לחמישה עשר ימים בלבד, ולצערי הרב זה נמשך עד היום. למרות כל המאמצים, והוויכוחים בבתי משפט כדי לחזור לכפר ברעם, טרם חזרנו לכפר בו נולדנו. למזלי אף אחד מבני משפחתי או חברי נשאר רחוק ממני, ונשארתי בקשר טוב עם כולם.

עקורי איקרית ובירעם – תיאור המאבק המשפטי של עקורי הכפרים הערביים איקרית וכפר בירעם מתנהל מאז ראשית שנות החמישים ונוגע לזכותם של תושבי הכפרים וצאצאיהם לשוב לבתים שאותם פינו במהלך מלחמת העצמאות לאחר הבטחת נציגי מדינת ישראל כי יורשו לחזור אליהם. הכפר איקרית נכבש על ידי צה"ל ב-31 באוקטובר 1948 ללא קרב במסגרת מבצע חירם. ויקיפדיה

אני מאוד מתגעגע  לכפר ברעם. בעבר הבתים היו שונים לגמרי מעכשיו,  הקירות היו בנויים מאבנים ואדמה, והתקרה הייתה בנויה מעצים, ענפים ואדמה. בכניסה לבית חיו פרות  וליד היו שלוש מדרגות, שמעליהן חיו האנשים (הפרות והאנשים חיו באותו בית) וכל הכפר דיבר ערבית .

בחתונות היו מדליקים מדורה בבידר (המקום שבו ניקו את הקש מגרעיני הקמח) ורוקדים ושרים סביבה . וביום ראשון של החג "שעניני" היינו הולכים לכנסייה, ואחר כך היינו יוצאים לצעידה מסביב לכל הכפר. כשהילדים הגיעו לגיל תשע ערכנו טקס בכנסייה, טקס מיוחד שנקרא "אל מונאוואלי אל אולה" בדומה לטקס בר המצווה שעורכים היהודים.

בחג הפסחא, היו כל הילדים נפגשים בחצר הכנסייה, ומחליפים ביניהם ביצים  ונהנים ביחד . בחג המולד היו כולם מבקרים את קרובי המשפחה, ואוכלים ארוחה משותפת, שבה שוחטים כבש ומתחלקים, והיו מחליפים מתנות. בזמנו לא היה מעדנייה, מכולת או סופר, בימי ראשון היה הקַצָב מביא כבש שחוט ושם ליד הכנסייה, וכשהאנשים מסיימים את התפילה היו יוצאים וקונים מהכבש, המשפחות הרגילות היו קונות 200 גרם פחות או יותר, והעשירים חצי קילו, ובכמות הקטנה הזו היינו מסתפקים לשבוע. כל האוכל שכל משפחה צרכה היה מהחיות שהם גידלו, ושתילים שהם שתלו, ואם נגמר למישהו סוג מסוים מהאוכל שהוא צריך, אז הוא היה מחליף עם מישהו שיש לו (לא היה חנויות בזמנו).

אני זוכר שהיה לנו קרוב משפחה, שעבד במכס בין פלסטין וסוריה, ובזמנו הביא לנו כמתנה שני זוגות נעלים לכדורגל, שהסוליה שלהם עשויה מעץ.  כשהיינו משחקים כדורגל, כל הילדים פחדו לחטוף לנו את הכדור. כל יום ראשון היינו הולכים להתפלל בכנסייה, ואחר כך הולכים למעיינות הקרובים לצוד דגים.

בברעם היה בית ספר שהיו מגיעים אליו תלמידים מהרבה כפרים מסביב כמו : סלחה(יראון) ,כפר רמיש (עכשיו בלבנון), יראן (עכשיו בלבנון) וסאסא .

כיום אני פנסיונר, גר בגוש חלב, ויש לי ארבעה ילדים ותשעה נכדים.

 

המכתב שמודיע לאנשי כפר ברעם שלא יוכלו לחזור לכפרם:

הזווית האישית

ורד: היה לי מאוד מעניין לשמוע סיפורים מהעבר, על ההיסטוריה של כפר ברעם, ועל ילדותו של סבא בכפר.