מאגר סיפורי מורשת

שלום, אני ירדנה בנימין, נולדתי בירושלים בשנת 1943 בתקופת המנדט הבריטי.

כשהייתי בת ארבע וחצי בערך, התחילה מלחמת השחרור, בה נלחמו החלוצים העבריים נגד הערבים, שניסו לסלק אותנו מהמדינה. אני זוכרת שהערבים הפגיזו אותנו מכל הכיוונים והיה רעב כבד בארץ. אבי, שהיה חייל בפלמ"ח, הגן בגופו על הדרך לירושלים, הוא היה מוצב בקיבוץ קריית ענבים, שחלש על הדרך שעולה לירושלים. ושם, הם שריינו את הרכבים שהיו אמורים להביא אוכל לירושלים הנצורה. אבי סיפר לנו שהערבים היו פחדנים גדולים. מכיוון שליהודים לא היו הרבה כלי נשק. הם היו באים בלילה, וכשהערבים היו יורדים מהרי ירושלים וצועקים: "להרוג את היהודים!", היהודים היו לוקחים קרשים ומכים בכוח על שקים, כדי שהערבים יחשבו שאלו פצצות.

החיים בצל ההפגזות

אימי, הייתה אחות בבית החולים "שערי צדק". בכל פעם שבאנו לבקר אותה והיו הפגזות, היינו רצים לדירת סבתי, שגרה מול בית החולים שערי צדק. משם היינו לוקחים שמיכות, וכריות ורצים במהירות, למרחב המוגן בבית החולים. שם הרשו לנו לרדת למרתף, שהיה מרחב מוגן, ולישון שנת תינוקות. את בית החולים ניהל דוקטור וולך, רופא ידוע מאוד בירושלים של הימים ההם.

הרעב בירושלים

דוקטור וולך, היה יורד לפעמים למרתף, והיה נותן לכל ילד תמר. לא היינו הרבה ילדים במרתף. יום אחד, כשהרכבים המשוריינים הגיעו לירושלים עם אוכל, והרבה חיילים היו פצועים, לנו הילדים, אסור היה לעלות למעלה להתערבב עם החיילים הפצועים. א בכול זאת, היינו סקרנים מכדי לשבת בלא כלום.  למרות איסורם של המבוגרים, עלינו למעלה, וגילינו את אבי בין החיילים הפצועים, כשהוא חבוש במצחו, ועל התחבושת היה כתם דם גדול. מצד אחד מאוד שמחתי לראות את אבי, אחרי הרבה זמן שלא נפגשנו, אבל מצד שני מאוד נבהלנו שהוא נפצע. אבא ניסה לעודד אותנו ואמר לנו: "לא נורא, כדור שרט לי את המצח ועשה לי שריטה עמוקה."

כשהמלחמה נגמרה, עברנו לגור בשכונת קריית יובל בשיכון הוותיקים. אני למדתי בבית הספר בית הכרם  שנחשב בית ספר מכובד ביותר.

 היכרותי עם עזרא

לאחר לימודי בבית הספר בית הכרם עברתי ללמוד בבית הספר לאחיות מוסמכות בבית חולים הדסה. את עזרא הכרתי כי היה סטודנט לרפואה והתמחה שם. הכרנו בחדר האוכל ומאוד התיידדנו. אחרי כמה חודשים התחתנו, ונולדו לנו שני בנים: אלמוג, נולד ב-1967, ברק, נולד ב-1972. מאז אני חיה באושר ואושר עם משפחתי היקרה.

הזווית האישית

עמית: מאוד נהנתי משלב הכתיבה, להסתכל על החיים של מישהו, ולהפוך את זה לשפת כתיבה, היה תהליך מאתגר.