מאגר סיפורי מורשת

שמי אתי, סבתא של פז. אני נולדתי בירושלים בשנת 1957 למשפחה ירושלמית ענפה ואוהבת, בת שמונה ילדים.

מלחמת ששת הימים פרצה ביום 5.6.1967, כאשר הייתי בגיל עשר. חודש לפני שפרצה המלחמה חשנו את המתח והלחץ מצד ההורים. אבא בכל יום כאשר היה חוזר מהעבודה, היה ממלא שקיי חול על מנת לשים על אדן החלון למנוע זעזועים בשמשות החלונות ולמנוע שברים של זכוכיות.

אימא הייתה הולכת לערוך קניות של מוצרי מזון שניתן להשתמש בהם מבלי שיתקלקלו במקרה שתפרוץ מלחמה ולא ניתן יהיה להשיג מוצרי מזון. אימא הייתה קונה מוצרי שימורים, ומוצרי גלם של אורז, אטריות, קטניות למיניהם, וזאת על מנת שאפשר יהיה להאכיל שמונה ילדים וזוג הורים היה וחלילה תפרוץ מלחמה.

כידוע, הבתים בירושלים היו קטנים יחסית למספר הנפשות שחיו בבית. לכן, לא היו מקלטים בבתים ועם פרוץ המלחמה נאלצנו לעבור למקלט בית הספר מצדה שבו למדנו. באותו מקלט הגיעו עוד עשרות משפחות מרובות ילדים עם ציוד אישי מועט ביותר עם שמיכות, סירים, ואפשרות גם לכבס את חיתולי הבד של התינוקות, שהיו לא מעטים.

למזלם של כל המשפחות, מקלט בית הספר היה לא קטן והייתה אפשרות להתגונן גם מתחת לחדר מדרגות שהיה די רחב. האימהות של כולנו גילו תושייה לתפקד ללא הבעלים, מאחר וכולם גויסו לצבא או לתפקידים שיכולים להועיל לתפקוד הצבא והאזרחים. נטל הבישולים שהיה לאימהות בוצע במטבח של בית הספר, וכל אם הייתה מבשלת במטבח עם מוצרי המזון שהביאה מהבית.

את אבא שלי גייסו במלחמה לעזור במאפיית אנג'ל, למרות שלא היה לו ניסיון בעבודות המאפייה. בכל זמן השהייה במקלט, שמענו את רעש המטוסים, הטנקים הנגמ"שים, ושמענו את ההפצצות למינהם. הרעש הפחיד את כולנו מאוד, ובמיוחד שהפחיד את הילדים שלא הפסיקו לבכות.

לאמהות הייתה דאגה נוספת לטפל גם בסבים ובסבתות, ובנוסף הייתה אווירה מתוחה מאוד בשל חוסר הידיעה מה קורה עם הבעלים המגויסים. אנחנו דאגנו לאבות שלנו ולדודים שגויסו למלחמה. בזמן ששהינו במקלט, עזרנו לאמהות שלנו לטפל באחים הקטנים. היינו משחקים בגוגואים, בתוספת, 5 אבנים ובמחבואים.

כאשר הסתיימה המלחמה, וסיפרו לנו שהחיילים שלנו שיחררו את הכותל, כולנו התרגשנו ובכינו משמחה. החלום שלנו לראות בירושלים המאוחדת התגשם.

מאז, בכל פעם שאני מגיעה לכותל, תמיד יש לי התרגשות חזקה בלב, כי אני נזכרת בתקופת המלחמה, ובכל החוויות העצובות שעברנו, ואני נזכרת בשמחה הגדולה שהייתה לנו כששמענו על איחוד ירושלים וראינו את התמונות של החיילים ושמענו ברדיו את תקיעת השופר בכותל.

אני שמחה ומאושרת שיש לנו מדינה, ושעם ישראל חי, ושהיום אני זוכה להגיע לכותל עם ילדיי ונכדיי האהובים, שיודעים שיש לנו צבא חזק שמגן עלינו, ושאלוהים תמיד יהיה בעזרנו.

שנשמע בשורות טובות לכל עם ישראל. אמן!

הזוית האישית

סבתא אתי: נהניתי להיות עם הנכדה שלי ולספר לה את הסיפור והזיכרון שלי. נהניתי מהפעילות בכיתה, והכי נהניתי שנסענו למוזיאון אנו.

פז: שמחתי מאוד לחוות את הקשר הרב דורי עם סבתא. למדתי הרבה דברים על המשפחה.