מאגר סיפורי מורשת

שמי גליה דיטמן, אני משתתפת בתכנית הקשר הרב דורי, יחד עם סבתא שלי ברוריה – בוקי פז. סבתא סיפרה לי שהיא דור שישי בישראל ואני בעצם דור שמיני בארץ. שמעתי את הסיפור המרתק על אביה, סבא רבא שלי.

סבתא בוקי מספרת לי על הורי ומשפחתה:

רקע משפחתי – ירושלים העתיקה

"המשפחה של אבא שלי הגיעה לארץ עוד לפני שלטון הטורקים בישראל. הם גרו בירושלים העתיקה, רוב היהודים שגרו שם היו מאוד מאוד עניים, וגם הוא בא ממשפחה מאוד מאוד ענייה והם היו גרים בצפיפות גדולה מאוד. לא היו הרבה יהודים בישראל היו רק יהודים בירושלים העתיקה, בצפת ובטבריה. בני המשפחה היו ביחסים מאוד טובים עם השכנים שלהם, הערבים והמוסלמים. אבא שלי דיבר ערבית מאז שהוא היה קטן, וכל השכנים דיברו יידיש. גם אבא שלי ידע יידיש, והשפה בבית הייתה יידיש. השכנים הערבים דיברו גם יידיש, והם היו מעורבבים ביחד. היה רובע של מוסלמים ורובע של יהודים, אבל הם היו כל הזמן ביחד הסבתות והילדים. היה כבוד גדול מאוד בין הקהילה המוסלמית לבין הקהילה היהודית.

היהודים בעיר העתיקה סבלו ממש מרעב וחוסר בתרופות בתחילת המאה הקודמת. סבא שלי היה הרב והמוהל. אבא שלי נשאר יתום, כי אבא שלו מת כשהוא היה בן תשע וסבתא שלי לא עבדה בכלל ולא היה לה כסף כדי לקנות אוכל לבנים, אז לקחו את אבא שלי והאחים שלו לבית יתומים חרדי (אבא שלי בא ממשפחה כזאת). בבית יתומים ממש לא התנהגו אליהם יפה, כי לא ידעו איך להתנהג בזמן הזה ולא היה הרבה כסף למוסד. אבא שלי שהיה ילד יתום בן תשע, היה לפעמים, מתגנב בלילות וגונב אוכל ומביא לאח שלו הקטן.

כשאבא שלי היה בן 13, הוציאו אותו מהמוסד הזה, מבית היתומים, כדי שיעבוד ויעזור לאמו להרוויח מעט כסף. היה להם דוכן, כמו קיוסק כזה ואבא שלי היה מוכר סוכריות. זה הסיפור הכי עצוב שלי על אבא שלי. הם היו מוכרים כל סוכרייה בפרוטה. אבא שלי היה יושב שם יום שלם ומוכר את הסוכריות ולא היה מעז לקחת סוכריה לעצמו, כי הוא פחד שלאימא שלו לא יהיה כסף לקנות אוכל.

בעיר העתיקה בה חיו מעט מאוד אנשים, היה מחסור בתרופות. לא רק אבא שלי היה עני, כולם היו שם עניים. אז מה שהם עשו, היה לשלוח נציג מהקהילה לאמריקה לאסוף תרומות. מהתרומות קיבל גם את המשכורת שלו וגם הביא הכסף לאנשים. אבא שלי תמיד סיפר על איך ראשי הקהילה היו קוראים לכולם והכסף הזה היה צריך להספיק להכל. לא היה להם שום דבר של מותרות, אבל הם היו מאוד מאושרים.

הלימודים של סבא רבא בחיידר

הם התחילו ללמוד בגיל ארבע. ביום הראשון שהם באו לבית הספר (אז קראו לו חיידר), הביאו להם לוח עם כל האלף בית ומרחו על הלוח דבש ונתנו להם ללקק את הלוח שיהיה להם יום מאוד כיף. בבית הספר הזה היו בכיתה אחת 30 ילדים והם למדו בעיקר לקרוא ספרי תורה וסידורי תפילה. לא היו הרבה ספרים אז שהם התיישבו היה ילד אחד שקרא הפוך ואז הם החליפו מקומות. אבא שלי למד באופן לא מסודר הוא היה אוטודידקט. כשאבא שלי היה מבוגר יותר הוא היה מדבר  בערבית עם ערבים באופן מושלם ואף אחד לא היה מאמין.

אבא שלי דור חמישי בארץ ואני דור שישי ואימא שלך דור שביעי ואתה דור שמיני – אנחנו מאוד מאוד ותיקים בירושלים ובארץ. הרבה אנשים לא יודעים שגם בימים ההם היה רעב מאוד גדול. אף אחד מהמשפחה שלי לא נרצח בשואה או באושוויץ. כשאני מספרת לאנשים עלי, אף אחד לא מאמין שהיה רעב מאוד גדול. אבא שלי ומשפחתו היו בין המשפחות הראשונות שעברו לירושלים החדשה – יצאו מהחומות. זה היה מאוד חדש, כי החומות היו שומרות עליהם, אז כשהם יצאו, זה היה מאוד קשה. בהתחלה הם קיבלו תרומות ואז היה קל יותר.

רק אחרי מלחמת ששת הימים, הם עברו בחזרה לירושלים העתיקה ואימא שלך זוכרת שהיא הייתה באה אליהם ומתעוררת בבוקר לצלילי פעמוני הכנסיות והמואזין, היה אותו מואזין שיש היום. לפעמים בימי שישי המואזין היה מלמד איזה שהוא שיעור. אבא שלי בא ממשפחה מאוד מאוד דתית והוא היה ילד עם פאות. ואימא שלו לא התחתנה אחרי שהיא התאלמנה.

אני זוכרת שסבתא שלי הייתה מחממת בפתיליה,  גם לאחר שכבר היה גז, היא המשיכה להשתמש בפתילייה. היא המשיכה להיות דתייה ואדוקה עד יום מותה. היא המשיכה לדבר יידיש, גם אחר כך מה שהיה לי מוזר זה שהיא המשיכה לדבר עם אבא שלי יידיש. אני זוכרת שהיא הייתה אישה מאוד מאוד חולנית, הייתה מאוד מאוד קטנה, קראו לה שרה. לאימא שלך קוראים שרון, כי זה שתי האותיות משמה של סבתא רבתא, שרה. בגלל שלא הייתה לי שפה משותפת איתה אז הייתי יותר מחוברת לסבתא השנייה".

השירות הצבאי של סבתא בוקי 

"הייתי מש"קית חוויה (חינוך וידיעת הארץ). בתפקידי הכנתי פעילויות לחיילים והפעלתי אותם. זהו תפקיד במסגרת תפקידי חיל החינוך והנוער בו מוכשרים החיילים לתכנן וליישם תכניות חינוך. רכזי החוי"ה מעבירים פעילויות חינוך בנושאים שונים, ביניהם: מורשת קרב, תרבות, ידיעת הארץ, הסברה, ערכי צה"ל ועוד. רכזי החוי"ה מעבירים פעילויות הדרכה וסיורים וכן מסייעים לסגל להפיק אירועים חינוכיים המגבשים את החיילים ותורמים ללכידות ולתחושת שייכות ביחידה.

בצבא היה לי מאוד מאוד כייף וטוב. ואני זוכרת שהייתי בגולני ברמת הגולן וירו עלינו, אבל במזל אף אחד לא ניפצע".

נישואין של סבתא בוקי

"התחתנתי עם איש צבא שהיה כל החיים בצבא הציעו לנו לעשות חתונה על טנק, אבל לא הסכמנו ואז נפרדנו סביב גיל ה-50".

מקומות העבודה של סבתא 

"עבדתי בנעוריי כבייביסיטר, אחר כך הייתי מדריכה בקייטנות, הייתי מדריכת ילדים במצוקה. עבדתי בקיבוץ כרכזת תרבות – הייתי אחראית על כל הסרטים והפעילויות. בבגרותי עבדתי בעמותת תגרים".

חפץ מהעבר

המסורת במשפחתנו היא לחגוג את החגים ביחד. נשאר לי בבית, עד היום סט הצלחות, כוסות וקומקום של אימא שלי שבו היא נהגה לארח לארוחות את בני המשפחה. הסט שקיבלתי מאמי שמור אצלי עד היום בשידה במטבח בבית שלי. בנוסף, נשארה לי למזכרת כוס הקידוש ליין, זו הכוס בה ברכו את אחי בברית המילה שלו – אח שלי שנהרג במלחמה.

 סט כלי האירוח שעבר מאמי אלי

הזוית האישית

גליה: היה לי ממש כיף לשמוע על העבר של משפחתי, כי יש הרבה דברים שלא ידעתי על המשפחה שלי וסבתא שלי, אז זה נתן לי הרגשה, כאילו אני ממשיכה לספר סיפורים, שלא הייתי יודעת, אם לא הייתי עושה את העבודה הזאת.

סבתא ברוריה: בתכנית הקשר הרב דורי, שעברנו ביחד, יצרתי קשר עם בן דוד אמיתי שלי, מהצד של אמי, שלא ראיתי 40 שנה – זה רק בזכות העבודה איתך. מהצד של אבא שלי, סבא רבא שלך, לא נשאר קשר עם משפחתו מסיבות שונות. עכשיו אני בטוחה, שנמשיך ונפגש – אני ובני דודי בזכותך ובזכות התכנית הזו. תודה לך על מיזם מופלא הזה.