מאגר סיפורי מורשת

שמי אסנת בכנר. נולדתי בישראל בשנת 1958 להוריי, בתיה ושלום.

גדלתי במושב ירדנה עם שמונה אחים ואחיות. יַרְדֵּנָה הוא מושב בבקעת בית שאן, ליד העיר בית שאן ובקרבת גבול ישראל-ירדן, השייך למועצה אזורית עמק המעיינות. המושב הוקם בשנת 1952 על ידי עולים מכורדיסטן מירושלים, רמלה ומהמעברה ביקנעם במסגרת תנועת "מן העיר אל הכפר". בתחילה, במשך למעלה משנה, התגוררו המתיישבים בפחונים בבית יוסף, עד סיום בניית בתיהם. ויקיפדיה.

הייתי הבת האמצעית. החיים עם שמונה אחים היו די קשים, היינו מוכרחים לחלוק, ולהסתדר אחד עם השנייה, אבל לא ידעתי חיים אחרים. היו ריבים מפעם לפעם, אך למדנו מהטעויות שלנו והסתדרנו. תמיד הייתי ילדה בוגרת ורצינית, לא התבכיינתי או התלוננתי על דברים. השתדלתי להתנהג בכבוד והייתי תלמידה די טובה. אהבתי לכתוב, בילדותי כתבתי שירים וחיבבתי מוזיקה, עם הזמן הפסקתי לכתוב, אבל תמיד אהבתי מוזיקה ורציתי ללמוד לנגן בגיטרה.

גרנו בבית מאוד קטן עם שני חדרי שינה, אני, אחיי ואחיותיי, היינו צריכים לחלוק חדר שינה. תמיד רציתי שכנים לשחק איתם, או לבוא אליהם אחר הצהריים, אבל לא היו שכנים בגילי, אז את רוב זמני ביליתי עם בני המשפחה שלי.

כאשר אחי הגדול הגיע לגיל המצוות, גיל שלוש עשרה, הוא עלה לתורה, וערכו לו מסיבה קטנה, ולא מפוארת, כי באותם הימים לא היה כסף לזה. תמיד תהיתי אם גם אני אחגוג חגיגה כזאת, בגיל שתיים עשרה, אבל לא היה לי את האומץ לשאול את הוריי על כך.

כאשר אני הגעתי לגיל המצוות, לא ערכו לי שום חגיגה. כמובן שהייתי די מאוכזבת ועצובה, כי תמיד רציתי לחגוג את בת המצווה שלי. שאלתי את הוריי על כך, ומסתבר שערך בת המצווה לעומת בר המצווה, היה נחות יותר. לא ייחסו חשיבות רבה לבת המצווה וחשבו שזה מיותר. לבר המצווה ייחסו יותר חשיבות, בגלל העלייה לתורה.

הכרתי את בעלי בועז בצבא, התחתנתי בגיל עשרים, ושיניתי את שמי מאסנת שלום לאסנת בכנר. כעבור שנה ילדתי את בתי הבכורה, עינב, שהיא גם אמה של הילה. חוץ מעינב נולדו לי עוד שני ילדים, שמם עופר ואורי, וכיום אני גרה במושב מולדת.

הזווית האישית

סבתא אוסנת והנכדה הילה השתתפו בתוכנית הקשר הרב דורי בבית ספר הרב תחומי עין חרוד בקיבוץ עין חרוד מאוחד, בשנת תשפ"א -2021.