מאגר סיפורי מורשת

שמי רבקה בן שטרית, ושם נעורי מבית הוא ונטורה. נולדתי בתאריך 25.10.1950 בבית החולים הסקוטי בטבריה. את השם שלי בחרה סבתי סניורה (אימא של אבא שלי) שעלתה מטורקיה יחד עם הוריי והתגוררה איתם בדירה הקטנה בטבריה. הסיבה לשם נעוצה בחלום שסבתי חלמה. בחלום באה אליה בתה רבקה, שנפטרה בגיל צעיר, והיא מודיעה לה שלאמי (מרים) יש בבטן בת והיא רוצה שיקראו לה אחרי שתיוולד על שמה. וכך קיבלתי אתה השם רבקה. אגב, אין לשם שלי קיצורי שם כמו ריקי או ריקה.. רבקה זה השם.

ההורים שלי

דוד ונטורה נולד בעיר בורסה בטורקיה ומרים אקריש נולדה בעיר איסטנבול. הם נישאו בטורקיה ומיד עלו לישראל ויחד איתם עלתה גם אימא של אבא שלי, סבתא סניורה. אבא שלי היה פועל במפעל קלת בקיבוץ אפיקים, ואימא שלי היתה תופרת. אחי יעקב צעיר ממני בשלוש שנים. אחותי רחל צעירה ממני בשמונה שנים. ועוד דבר….אני יודעת שלפני שנולדתי, נולד להוריי בן שנפטר מיד אחרי הלידה.

משפחתי

בית הוריי: שיכון א' טבריה

כשהוריי עלו  לישראל, הם התגוררו בשכונת אוהלים בעיר טבריה, ולאחר מכן עברו להתגורר בצריפים, אך כשאני נולדתי, הייתה להוריי דירה קטנה בשכון א בעיר, לא רחוק מהרחוב הראשי. השכונה הייתה ערב רב של עולים מכל העדות ומכל העמים. שררה אחווה ואהבה בין כל השכנים בשיכון, וכדי להמחיש את גודל האמון, היינו ישנים עם דלתות פתוחות, ובקיצור כולם היו חברים של כולם.

השכונה שבה גרתי

התקופה הייתה תקופת צנע, חיינו בצניעות (כדי להמחיש לכם במה מדובר, לא כל יום אוכלים בשר), היו תלושי אוכל שאיתם רכשנו את האוכל, ובגדים היינו בעיקר קונים לפני חגים. כולם התלבשו באותה תקופה אופנה צנועה ולא מנקרת עיניים, בכלל המצב הכלכלי שהיה באותה תקופה לא אפשר לרכוש מעבר למה שיכולנו.

בילויים ותחביבים בעבר

אז, באותם זמנים, היינו מבלים המון במשחקי רחוב, היינו משחקים עד שעות הערב המאוחרות, תחת אורו של פנס הרחוב. שיחקנו משחקים כמו קלאס, ותופסת, מחבואים, וקפיצה על חבל. בקיץ היינו אוהבים ללכת לים (כנרת) חבורות חבורות בנים וגם בנות. היינו אוהבים לטפס על הר ברניקי בעיקר בחורף כשהיה פורח וירוק.

אני באופן אישי הייתי החברה הכי טובה של הספרים. נהניתי לשבת במרפסת של בית הוריי המשקיף על הכינרת והחרמון, לתת לרוח המזרחית החמימה ללטף את פניי ולצלול בדמיון עם הדמויות של  ג'ין אוסטין או לואיזה מיי אלקוט.

מאלבום התמונות – סבתא סניורה

סיפור מהילדות

יש לי זיכרון מהיותי בת שלוש וחצי בערך , זיכרון די טראומטי. הדירה הראשונה של הוריי הייתה דירה בבניין בן שתי קומות, ובכל קומה שתי דירות. לבית היה גג רעפים אדום, והתקרה של הבית הייתה עשויה מקרטון דחוס. כאשר הייתי בת שלוש וחצי ואחי הצעיר ממני היה בן פחות משנה, פרצה שריפה בביתנו.

באותו יום אבי היה בעבודה, הוא עבד בקיבוץ אפיקים, אמי הלכה לקניות בשוק אני ואחי נשארנו בביתנו בהשגחת הסבתא סניורה שעלתה עם הוריי מטורקיה. בדירה הצמודה ההורים היו בעבודה ובבית שם הייתה הסבתא שבישלה אוכל על הפרימוס (שעבד על נפט). הפרימוס התהפך לה ואז פרצה השריפה בדירה ממול והלהבות הגיעו לתקרת הקרטון, וכך התאפשר לשריפה להתפשט גם לבית שלנו. סבתי לקחה אותי בזרועותיה וירדה למטה במדרגות. אני זוכרת את השכנים עומדים ומסתכלים על הבית הבוער ואחת השכנות שואלת את סבתי "מה עם התינוק? איפה הוא?". סבתי נבהלה ומסרה אותי לזרועותיה של השכנה, ועולה שוב במדרגות, נלחצת ובוכה, וככה כשאני בזרועותיה של השכנה, אני זוכרת אותה מגיחה מהבניין כשהיא מחזיקה את אחי הצעיר בידיה בריא ושלם. כל הרכוש הדל שהיה להוריי נשרף. בתמורה קיבלנו מהסוכנות דירה אחרת ומיטות מברזל, השכנים תרמו מצעים, סדינים והוריי קנו בהמשך את השאר.

הזוית האישית

נועה: היה לי מאוד כיף לעבוד עם סבתא, למדתי המון על העבר של סבתי והיה שיתוף פעולה מאוד חזק.

סבתא: מאוד נהניתי מהחוויה של העבודה הבין דורית עם נכדתי המקסימה והאהובה, התעניינות הדור הצעיר ריגשה אותי מאוד בסקרנות לגבי קורות החיים שלנו והתעניינות סיפור חיינו.